"מעולמו של הרב" – שאלה גדולה שאלת
האם כל שאמרנו בטור הזה רלוונטי רק לרבנים? לאו דווקא. כולנו נפגשים בשאלות מסוגים שונים לאורך כל החיים. האם אנחנו עונים עליהן נכון?
האם כל שאמרנו בטור הזה רלוונטי רק לרבנים? לאו דווקא. כולנו נפגשים בשאלות מסוגים שונים לאורך כל החיים. האם אנחנו עונים עליהן נכון?
כשהתחתנו הייתה בינינו אהבה גדולה. מאז השנים חלפו, הילדים נולדו ונכנסו לשגרה. איך אפשר לשמר את האש הזוגית גם אחרי עשרות שנות נישואין? אתם מוזמנים להצטרף אלינו ללימוד משותף
בסוף התפילה ניגשה אלי אחת המתפללות שכנראה השקיפה עלי בדקדקנות מעזרת נשים ואמרה: "נו, אז אני רואה שגם הבן של הרב לא תמיד מגיע לתפילה. אז אני יכולה להיות רגועה לגבי הבן שלי…"
אצלי ברוך השם זה הסתיים אחרת, אבל מאז אני נושא איתי את הצלקת ואת המחויבות לעשות הכול כדי שדברים כאלו לא יקרו לילדים נוספים.
מה אנחנו כהורים יכולים לעשות כדי למנוע אסונות כאלו?
להיות רב זה להתרגל לכך שאנשים מדברים אליך בגוף שלישי, קמים כשאתה נכנס וחולקים לך כבוד. המזל הוא שבסופו של יום אתה חוזר הביתה ואשתך אומרת לך: "מאמי, עשה טובה ותעביר סמרטוט במטבח ואל תשכח לזרוק גם את הפח".
עוד מעט אתם הרבנים תהיו מיותרים. ה-GPT יוכל לענות לענות על כל השאלות ההלכתיות, לחבר דרשות ואפילו אפשר יהיה למכור לו ישירות את החמץ כי הוא לא יהודי
אז אולי בכל זאת הישראלים שמחים, אבל עדיין מתביישים במדינתם הכובשת, המושחתת, הגזענית והאלימה?
אשת השופט איננה שופטת אם לא תלמד משפטים, ובת זוגו של הרופא לא נעשית רופאה אם לא תהיה דוקטור למחלות. מה פתאום אשת הרב משתדרגת אוטומטית לתואר המכובד של 'רבנית'?
לא אשקר לך ואומר שאיני חוששת מתגובתו של המלך (בפרט כשהוא שותה, אין לך מושג מה הוא מסוגל לעשות…), אבל יש גבול כמה אנחנו הנשים יכולות עוד לבלוע את רמיסת כבודנו ואישיותנו על ידי גברי הממלכה.
משהו חייב להשתנות!
אך כשאותם מחבלים רואים איך אתם ממשיכים לחיות ולבנות, להביא חבילות מזון לנזקקים ולחלק מרק לחיילים, הם קולטים שאין להם סיכוי לנצח אותנו.
עברנו את פרעה והמן, את נבוכדנצר ואת טיטוס – בעזרת השם נעבור גם את הגל הנוכחי ונצא מנצחים.
איך ליצור משפחה מדברת? בלי סודות. בפתיחות ושיתוף. מאות משפחות היו איתנו בוובינר הגדול. החמצתם? שמרנו לכם את ההקלטה!
הלב מסרב להאמין. שוב פיגוע נורא. והפעם בתוך משפחה אחת. איך להתייחס כשכל זה קורה דווקא בחודש אדר, זמן של שמחה וגאולה?
אמרנו לה שהכול בצחוק אבל היא מתעקשת
שזה לא משנה. ’גם אם אדם אומר שלא מזיז
לו אי אפשר לדעת מה קורה אצלו בתוך הלב‘
אם כך אולי חבל שתטרח לשאול. פשוט תעשה מה שאתה רוצה וזהו. הרי בטח יש רב שאומר ההפך מהרב שאומר ההפך ממה שבא לך לעשות, לא?
שמחה אמיתית קשורה בקשר הדוק לאמונה ולעין טובה, לשמחה בחלקך ולחצי הכוס המליאה. היא לא מתעלמת מהחסרונות והקשיים שיש במציאות אבל יודעת לשים אותם בפרופורציות הנכונות.
יש העורכים 'סקרי רבנים'. הם שולחים את אותה שאלה לשורת רבנים, ובוחרים מתוך התשובות את הנוחה להם ביותר. פחות 'עשה לך רב' ויותר 'עשה מה שבא לך'.
הם הקפידו על הסירוב שלי וראו בו כפיות טובה. "אנחנו עוזרים לך ומסייעים לקדם מטרות תורניות כל השנה, וכשאנחנו צריכים עזרה – אתה עומד בצד?!"
מה עונים לילדה ששונאת את השבת? הרב יוני לביא משיב מידי מוצאי שבת על שאלת השבוע – שאלות שמתקבלות מהורים.
בגיל הנעורים אדם מעצב את אישיותו ובונה את זהותו. זהו מסע מאתגר ולפעמים גם מבלבל. בתקופה בה נושא הלהט"ב נמצא כל הזמן בחדשות ועל גבי המסכים, מצוי מאוד שעולות מחשבות: "מה זה אומר עלי?",
"ביקרתי בכנסיה ושם זה ממש לא נראה ככה. וגם לא אצל המוסלמים. בקורס לימדו אותנו שתפילה היא זמן קדוש של מפגש האדם עם אלוקים. אני מרגישה שרימו אותי. ככה נראית תפילה בבית כנסת?! כך נראה מפגש של יהודי עם אלוקיו?!"
נדהמתי לראות כמה הרב הצליח לדחוס בשיחת בזק של חמש שניות: אצל אחד התעניין מה שלום אשתו החולה, את השני שאל איך הייתה נסיעת העסקים לסין ולשלישי החמיא על החליפה החדשה
את רוב דבריו לא הבנתי ולא היה פשוט לי לגשר על שבעים השנים שהפרידו בינינו. ובכל זאת היה משהו בהארת הפנים, השמחה והחיוניות שקרנו ממנה שהקסימו אותי ונתנו לי את הכוח להמשיך לנסות
7 נרצחים בפיגוע בירושלים. ה' ישמור…
יש לי בבית שלושה ילדים בגילאי 6-13. איך אני מספרת להם דבר כזה?! אני לא רוצה לעורר אצלם פחדים וסיוטים.
מה עושים במצב כזה?
כיצד אדם יכול להתמודד כשהוא מרגיש שהאדמה שתחת רגליו רועדת והכול סביבו קורס?
כל הזמן צריך לנסות להשתפר ולהיות טובים יותר. השמים הם הגבול.
זה נכון בכדורסל. ונכון בחיים.
הנהג העייף עצם עיניים לשבריר שניה. הוולו סטה מעט ימינה והתנגש בגדר ההפרדה שהבדילה בין הנתיבים. איני זוכר מה התרחש באותן שניות מטלטלות מלבד מכה חזקה, חושך בעיניים וריח של עשן.
בקול חנוק הנחית עלי את הבשורה האיומה: "אריאל איננו…משאית שבאה ממול סטתה והתנגשה בו…הוא נהרג במקום". הייתי בהלם. איך?! למה?! לא ייתכן!! הוא הרי חתן. יש כלה שמחכה לו. לא יכול לקרות דבר כזה
סיימתי את השיחה בלב כבד ולמרות שהשעה דחקה ותפילת מנחה כבר התחילה בלעדיי ניסיתי לחשוב מה עוד אפשר לעשות למענה. האם יש פתרון נוסף שלא חשבתי עליו? לא התאפקתי וחמש דקות לאחר מכן התקשרתי אליה שוב לוודא שהכול בסדר. "הרב, הפקק רק החמיר", היא קוננה, "לא זזנו מילימטר. גם חזרה לדירה לא אצליח להגיע…".
כמה אפשר להתעלל בעצמי ולהיחשף כל פעם מחדש מול גבר שככל הנראה לא אפגוש עוד לעולמים?! כמה אפשר לחיות בהרגשה שהחיים שלך בסטנד-ביי?! לספוג את הביקורת של הסביבה על כך שאת בררנית ובאשמתך החיים שלך תקועים ואת רק 'חצי בן אדם'?! אולי הגיע הזמן להפסיק לְצַפּוֹת, כי הלב שלי כבר לא מסוגל לעמוד בעוד אכזבה…".
ניגשתי לקופה והבחורה שעמדה מאחורי הדלפק חייכה אלי ואמרה: "היי הרב, זוכר אותי?". אימצתי את מוחי אבל לא הצלחתי. אומנם כמה שנים קודם כיהנתי למשך זמן מה כרב אולפנה, אבל לפי ההופעה החיצונית העלמה הנ"ל לא נראתה דתית כלל. "תזכירי לי…", גמגמתי במבוכה. "אני שירן", היא ציחקקה, "הייתי רבנית פורים בשמינית".