“אתה לא מכיר אותי”, נשמע הקול מעבר לקו, “אבל קוראים לי דבורה בן חיים. אני גרה באשקלון ושמעתי אתמול בלילה את התוכנית שלך ברדיו. מה שסיפרת שם הזכיר את מה שקרה לי ואני חייבת לשתף אותך בזה. אפשר?”
לסיפורים אני אף פעם לא מסרב, ודבורה חלקה איתי את הסיפור המדהים הבא:
“זה קרה לפני 18 שנה. באותו לילה אברהם, בעלי, ואני הלכנו לבקר חברים.
השארנו בבית את שלושת הילדים שלנו ישנים.
איך שהגענו לבית של החברים נהייתה לי בלב הרגשה רעה.
“אברהם”, אמרתי לבעלי, “אני מרגישה שמשהו לא טוב קרה… בוא נחזור הביתה”.
“מה עובר עלייך, דבורה?!”, הוא התעצבן, “הרגע הגענו. אנשים מחכים לנו. מה פתאום לחזור עכשיו?!”
אבל אני התעקשתי בכל הכוח שחייבים לחזור, ובלית ברירה אברהם עצר מונית וחזרנו.
תוך כדי שאנחנו עולים במדרגות”, המשיכה דבורה לספר, “הרגשנו ריח חריף של גז ממלא את האוויר. נכנסו הביתה וגילינו את הסיבה. הצינור שמוביל את הגז אל הכיריים נקרע וכל הדירה היתה מוצפת בגז. הילדים היו שקועים בשינה עמוקה ולא התעוררו.
מיד סגרנו את הברז הראשי של הגז, הערנו את הילדים והוצאנו אותם מהדירה ופתחנו חלונות כדי לאוורר את הכול.
אין לי ספק”, חתמה דבורה את הסיפור, “שאם היינו מגיעים שעה יותר מאוחר, הילדים שלנו היו נחנקים למוות מהרעלת גז”.
“וואו”, אמרתי לה, “איזה נס היה לכם!
ומדהים איך בתור אמא הייתה לך איזו אינטואציה פנימית שאת חייבת לחזור כדי להציל את הילדים שלך”.
“חכה חכה”, הפתיעה אותי דבורה, “עוד לא הגעתי לפואנטה של הסיפור.
כעבור חצי שנה שמעתי בחדשות על אירוע דומה בירושלים. היתה דליפת גז בדירת מגורים אבל שם זה נגמר באסון גדול.
האדם שנכנס לדירה הריח את הגז, אך בגלל שהיה לילה הוא מיהר להדליק את האור כדי לראות בדיוק מה קרה. ההדלקה הציתה ניצוץ קטן שבצירוף לגז גרם לפיצוץ אדיר. חצי בניין נחרב. אנשים נהרגו ועשרות נפצעו”.
דבורה לקחה נשימה גדולה וסיימה את סיפורה:
“כשאברהם ואני חזרנו הביתה, לעומת זאת, אנחנו לא הדלקנו את האור.
אנחנו אף פעם לא מדליקים את האור.
כי אנחנו עיוורים…
אני מלידה ובעלי מגיל שנתיים.
מאז ומתמיד קוננתי על הגורל האכזר שנטל ממני את מאור עיניי והטיל עלי לחיות בחושך מוחלט. כמה קשה לחיות כעיוור כשכל אתגר הוא עבורך קשה פי כמה/
אך באותו לילה שחזרנו הביתה הבנתי הכול.
העיוורון שמלווה אותי כל השנים הוא זה שהציל את החיים שלי ושל הילדים שלי”.
אני נותרתי בלי מילים לשמע הסיפור המטלטל, ודבורה הוסיפה אז עוד משפט אחד:
“מאז חלפו 18 שנה. אני זכיתי בהן, ברוך השם, להוביל ילדים לחופה, לחבק ולנשק את הנכדים שלי ולרוות נחת ושמחה בחיים.
לא את הכול אני מבינה. אבל אני מאמינה בכל ליבי שגם כשהכול חשוך ואני לא רואה כלום, יש מי שרואה הכול ויודע הכול.
ואני סומכת עליו שהוא מנהל את העולם הכי נכון וטוב שרק אפשר”.
