השאלה הזו מהדהדת באוויר כבר אלפי שנים:
איך מביסים את המוות?
איך משתתפים בדבר שיחזיק מעמד גם כשלא נהיה פה?
למצרים הקדמונים היית על כך תשובה מעניינת: הפרימידות.
אנדרטאות ענק שישתמרו במשך אלפי שנים ויזכירו שהיינו פה.
ליהודים היתה תשובה אחרת לגמרי: “והגדת לבנך”.
הדרך להתחבר אל הנצח היא על-ידי העברת הלפיד הבוער מדור לדור.
בעזרת האש המאירה שלו תחקוק בלב הילדים שלך את אמונתך וערכיך, והם יעבירו זאת לילדים שלהם.
ומי ניצח, אתם שואלים?
ובכן, 3335 השנים שחלפו מאז יציאת מצרים הוכיחו מעל לכל ספק:
הדרך היהודית גברה. המילים חזקות מהאבנים.
**************************
אבל האמת היא שסוד ההצלחה של ליל הסדר אינו רק במילים.
בלילה הזה אנחנו לא רק מדברים על חירות אלא שותים אותה.
לא רק נואמים על ערכים אלא שרים עליהם.
ואנחנו אוכלים ומספרים ושואלים ומשיבים, ושטים במנהרת הזמן דרך שביל שמסומן בפירורים של מצה ובטיפות של יין.
ומה שהכי יפה הוא שכל זה לא קורה בהיכלי האקדמיה או בין ספסלי בית המדרש.
הוא מתרחש בבית. סביב השולחן המשפחתי.
עם סבתא ואבא והתינוק הקטן, ואפילו על הבן הרשע איננו מוותרים.
ואם יכולנו לתפוס לשיחה קצרה את פרעה האכזר המשקיף מארמונו המפואר על עבדיו האומללים, היינו אומרים לו כך:
אתה יודע, חביבי, יש לנו בשבילך בשורה טובה ובשורה רעה.
הטובה היא שיום יבוא ואחד משני העמים שחיים פה במצרים, יפרח וישגשג ויביא שפע אור וברכה לעולם.
הבשורה הרעה היא שזה לא יהיה אתה.
דווקא העבדים האומללים שמיררת את חייהם, הם ירימו כוס בליל החג ושירתם תהדהד ותביא אביב של תקווה וחירות לכל בני האדם:
לשנה הבאה בירושלים הבנויה!
