“מעולמו של הרב” – איפה היו הרבנים בשואה?

הרבה מדברים על שאלת ׳איפה היה אלוקים בשואה?׳.

מעט מדברים על השאלה ׳איפה היה האדם בשואה׳.

כלומר, כיצד קרה שבליבה של היבשת הנאורה והמתקדמת, התרחש הפשע המחריד בהיסטוריה? איך ייתכן שעמים ומדינות שיתפו פעולה או לפחות עמדו מנגד ועצמו עיניים, כשאזרחיהן היהודים הובלו אל מותם?

מכל מקום, ראוי גם לתת את הדעת אל נושא שלישי והוא: איפה היו הרבנים בשואה? מה היה מקומם של המנהיגים הרוחניים בעת שצאן מרעיתם התהלך בגיא צלמוות?

הינה שלושה סיפורים מרעידים שיתנו לנו חלון הצצה אל התמודדות הרבנים ברגעים שבהם נדמה היה שאלוקים הסתיר פניו מאיתנו.

לא לנטוש את החזית

הראשון הוא האדמו״ר מפיסצנה.

הרב קלונימוס קלמיש שפירא, שלבד היותו תלמיד חכם ואיש רוח, היה גם מחנך בחסד עליון וכתב את ספר המופת ׳חובת התלמידים׳.

הוא שילם באופן אישי את המחיר הגבוה ביותר בעת המלחמה, כשבעת הפגזות הגרמנים על וורשה המכותרת נהרגו בנו, כלתו וגיסתו, וזמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני מתה גם אימו.

הרבי סירב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו ואמר ״אין בדעתי לנטוש את החזית ולא אוכל להיפרד מיהדות פולין״.

בהיותו בגטו עשה מאמצים עליונים לשמור על מסגרת החיים היהודיים – לדאוג לאפיית מצות, לקיום ברית מילה, לאפשר לנשים גישה למקווה טהרה, ומעל הכול – לחזק את הרוח ולנסוך בחסידיו אמונה ותקווה.

דרשותיו לחסידיו מאותם הימים שרדו באורח פלא את המלחמה וקובצו לספר ׳אש קודש׳. זהו מסמך מעורר השראה המשקף את התמודדות הרבי עם הייסורים הקשים שעובר עם ישראל. אחד הדברים המרתקים שניתן למצוא שם הוא השינוי שחל בגישתו לאור מה שקרה.

בדרשתו לשבת חנוכה תש״ב אמר: ״ובאמת מה מקום לקושיות חס ושלום ולשאלות… כי אלו האנשים שאומרים שייסורים כמו אלו עוד לא היו לישראל טועים הם, בחורבן בית המקדש ובביתרוכו׳ היו כמו אלו״.

כלומר, עמנו כבר עבר צרות כמו אלו ולמרות הכול שרד וניצח.

אך בהמשך הוסיף הגהה ובתאריך י״ח בכסלו תש״ג כתב כך: ״הגה: רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש״ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחידשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש״ב, לפי ידיעתי בדברי חז״ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה׳ ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין״.

הרבי שרד חלק מן הגירושים לטרבלינקה בזכות עבודתו בבית החרושת של שולץ והיותו ׳עובד חיוני׳, אך לבסוף נלקח גם הוא למחנה הריכוז טרווינקי ליד לובלין ושם נרצח.

ר׳ שלמה קרליבך היה מרבה לצטט את אמירתו: ״הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה למישהו״.

שו״ת השואה

לא מעט שאלות כבדות משקל הופנו אלרבנים בתקופת השואה. אלא שבניגוד לזמנים רגילים שבהם הייתה לרב אפשרות לפתוח ספרים ולעיין בסוגיה, להתייעץ עם עמיתיו ולגבש עמדה, בעת השואה היה עליו להכריע לפעמים בתוך רגע בשאלות של חיים ומוות.

רוב השו״תים הללו לא נכתב בצורה מסודרת ולא שרד את המלחמה, אבל המעט שנותר בידינו חושף את גדולת ישראל ואת תעצומות רוחם של הרבנים בעת הקשה הזו.

מה יפסוק הרב בשאלה נוראה כמו:

•  יש לי אפשרות לפרוץ דרך ולהימלט ממחנה העבודה ולהציל בזה את חיי. אך אני יודע שהמחיר שיגבו הגרמנים מן הנותרים והעונש שיקבלו על בריחתי עלול להיות גבוה. נותרתי שריד אחרון ממשפחתי. האם מותר לי להציל לפחות את נפשי?
•  הנאצים קבעו שיש לפתוח את החנויות בגטו בכל ימות השבוע כולל שבת. מי שלא יעשה זאת, ייאסר עליו לפתוח גם בימות החול.
  האם עליי לסגור את חנותי לגמרי ולהביא את משפחתי לחרפת רעב?
• האם לברך כאשר נאלצים לאכול נבילות וטריפות כדי לשרוד?
•  האם מותר לסדר קידושין ולהתחתן בגטו או שמוטב להימנע מכך כדי שלא ייווצרו עגונות שבעליהן נעלמו וגורלם אינו ידוע?

האם ניתן להשתמש בתעודת התנצרות כדי שיחשבו שאינך יהודי ובכך תציל את חייך?

מה רוצה ילד בן 12?

הרב שמעון אפרתי מגליציה דן בשו״ת שלו (מגיא ההריגה סי׳ א׳?) בשאלתו של אדם שחנק בשגגה תינוקת כדי שקול בכיה לא יסגיר את מקום מחבואם לגרמנים, ועתה ליבו מייסר אותו על מה שעשה.בתשובתו מגיע הרב למסקנה שחל על אותה תינוקת דין ׳רודף׳, כיוון שסיכנה את האחרים על אף שהדבר נעשה שלא ברצונה, ואין לאיש לייסר את עצמו על מעשהו.אל הרב אפרים אשרי מגטו קובנא פנה ילד בן 12 ושאל האם הוא רשאי להניח תפילין. אומנם לא מקובל לעשות זאת לפני גיל שלוש עשרה אבל הילד חושש שהוא לא יזכה להגיע אל הבר מצווה שלו כי בכל יום נלקחים ילדים להשמדה (שו״ת ממעמקים סי׳ י׳).

אדם אחר שאל אותו לגבי הברכה ״שלא עשני עבד״ הנאמרת בכל יום בברכות השחר. כיצד ניתן להמשיך ולאומרה בעוד אנחנו מרגישים את עצמנו עבדים נרצעים וחיינו תלויים לנו מנגד.

זו הייתה תשובת הרב: ״עיקר הברכה הזאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש… ואדרבה, דווקא כעת חובה עלינו לברך
ברכה זאת למען יכירו אויבינו ומנדינו, שלמרות שאנו נתונים בידם לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת רואים אנו את עצמנו כבני חורין הנתונים במצור ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא.״

את כ״ז בניסן מכנים ׳יום הזיכרון לשואה ולגבורה׳.

חשוב לזכור שלא מדובר רק על גבורת הגוף ועל היכולת לאחוז בנשק כנגד הגרמנים, דבר שכמעט לא היה אפשרי לרוב היהודים. לא פחות מזה התגלתה בשואה גבורת הרוח והאמונה והדבקות בחיים ובתורה גם בתוך עמקי השאול, שם התגלה עם ישראל ורבניו בכל גדולתם.