תוכן איכותי לנשמה

"ביקרתי בכנסיה ושם זה ממש לא נראה ככה. וגם לא אצל המוסלמים. בקורס לימדו אותנו שתפילה היא זמן קדוש של מפגש האדם עם אלוקים. אני מרגישה שרימו אותי. ככה נראית תפילה בבית כנסת?! כך נראה מפגש של יהודי עם אלוקיו?!"

נדהמתי לראות כמה הרב הצליח לדחוס בשיחת בזק של חמש שניות: אצל אחד התעניין מה שלום אשתו החולה, את השני שאל איך הייתה נסיעת העסקים לסין ולשלישי החמיא על החליפה החדשה

את רוב דבריו לא הבנתי ולא היה פשוט לי לגשר על שבעים השנים שהפרידו בינינו. ובכל זאת היה משהו בהארת הפנים, השמחה והחיוניות שקרנו ממנה שהקסימו אותי ונתנו לי את הכוח להמשיך לנסות

7 נרצחים בפיגוע בירושלים. ה' ישמור…
יש לי בבית שלושה ילדים בגילאי 6-13. איך אני מספרת להם דבר כזה?! אני לא רוצה לעורר אצלם פחדים וסיוטים.

מה עושים במצב כזה?

כיצד אדם יכול להתמודד כשהוא מרגיש שהאדמה שתחת רגליו רועדת והכול סביבו קורס?

כל הזמן צריך לנסות להשתפר ולהיות טובים יותר. השמים הם הגבול.

זה נכון בכדורסל. ונכון בחיים.

הנהג העייף עצם עיניים לשבריר שניה. הוולו סטה מעט ימינה והתנגש בגדר ההפרדה שהבדילה בין הנתיבים. איני זוכר מה התרחש באותן שניות מטלטלות מלבד מכה חזקה, חושך בעיניים וריח של עשן.

בקול חנוק הנחית עלי את הבשורה האיומה: "אריאל איננו…משאית שבאה ממול סטתה והתנגשה בו…הוא נהרג במקום". הייתי בהלם. איך?! למה?! לא ייתכן!! הוא הרי חתן. יש כלה שמחכה לו. לא יכול לקרות דבר כזה

סיימתי את השיחה בלב כבד ולמרות שהשעה דחקה ותפילת מנחה כבר התחילה בלעדיי ניסיתי לחשוב מה עוד אפשר לעשות למענה. האם יש פתרון נוסף שלא חשבתי עליו? לא התאפקתי וחמש דקות לאחר מכן התקשרתי אליה שוב לוודא שהכול בסדר. "הרב, הפקק רק החמיר", היא קוננה, "לא זזנו מילימטר. גם חזרה לדירה לא אצליח להגיע…".

כמה אפשר להתעלל בעצמי ולהיחשף כל פעם מחדש מול גבר שככל הנראה לא אפגוש עוד לעולמים?! כמה אפשר לחיות בהרגשה שהחיים שלך בסטנד-ביי?! לספוג את הביקורת של הסביבה על כך שאת בררנית ובאשמתך החיים שלך תקועים ואת רק 'חצי בן אדם'?! אולי הגיע הזמן להפסיק לְצַפּוֹת, כי הלב שלי כבר לא מסוגל לעמוד בעוד אכזבה…".

ניגשתי לקופה והבחורה שעמדה מאחורי הדלפק חייכה אלי ואמרה: "היי הרב, זוכר אותי?". אימצתי את מוחי אבל לא הצלחתי. אומנם כמה שנים קודם כיהנתי למשך זמן מה כרב אולפנה, אבל לפי ההופעה החיצונית העלמה הנ"ל לא נראתה דתית כלל. "תזכירי לי…", גמגמתי במבוכה. "אני שירן", היא ציחקקה, "הייתי רבנית פורים בשמינית".

מוזמנים להצטרף!

אני מנגב את היד מהשטיפה ושוב מתלבט: המגבת קצת לחה, אז אולי היד שלי שוב הפכה בשרית ועליי לשטוף אותה? ומה לגבי הסמארטפון שנגעתי בו בארוחה האם הוא נהיה בשרי/חלבי ועלי לנקות אותו?

לִהְיוֹת כְּמוֹ עֵץ זֶה לְהָבִין שֶׁמַּשְׁבְּרִים הֵם חֵלֶק מֵהַחַיִּים, וּכְדֵי שֶׁמֵּהַגַּרְעִין הַקָּטָן יִבְקַע שֹׁרֶשׁ וְיִצְמַח גִּבְעוֹל הוּא חַיָּב לְהִטָּמֵן בָּאֲדָמָה וּלְהִתְפָּרֵק. בְּלִי זֶה הוּא יִשָּׁאֵר קָטָן וְסָגוּר וְלֹא יְמַמֵּשׁ אֶת הַפּוֹטֶנְצְיָאל שֶׁלּוֹ.

"האם גם בהלוויות קורות תקלות?" שואלים אותי לפעמים הילדים שלי, "קרה לך פעם שנפטר התעורר באמצע ההלוויה?". ובכן, למזלי לא נתקלתי בחוויה מפחידה כזו, אבל כן קרה בלבול מביך כאשר החברא קדישא העייפים התבלבלו במיקום וטמנו את הנפטר בקבר שהיה מיועד למישהו אחר…

"הא…הרב לוקח כסף? לא ידעתי. תראה, אנחנו יכולים לשלם לך על הנסיעות. נבקש מכל משתתף לתרום 5 ₪ שיהיה לך על הנסיעה. אז אפשר לסגור במוצ"ש עוד שבועיים?".

מה הוא רצה לומר להם בזה? שהוא מסכן יותר? שיכול להיות יותר גרוע? שגם הבנים האחרים שלהם עוד עלולים למות? הרי זה לא מנחם ולא מעודד, אלא רק מפחיד ומייאש.

עשרות זוגות עיניים נעוצות בגבך ושאלה נוקבת מרחפת בחלל האוויר: "נו, מתי הרב כבר יגמור?! יש לנו עוד כמה דברים לעשות היום…".

גלית הוסיפה כמעט מתחננת: "אפשר להרוג ב-100% עובר שלם בגלל חשש שמשהו בו לא בסדר? הלב שלי לא נותן לי לעשות את זה, הרב. תגיד בבקשה, מה אתה היית עושה במקומנו?".

אלף (1000!) משפחות היו איתנו אתמול בלילה במשדר המיוחד להורים, ושם שיתפתי את הסיפור הבא.

כדי להצליח בחיים חייבים להיות מדוייקים ומכוונים. איך עושים את זה נכון?