הלכתי בכיתה והבטתי בדפים של התלמידים האחרים. כולם תיארו כל מיני דברים שהם אינם מסוגלים לעשות. “אני לא יכול לעשות עשר שכיבות שמיכה”. “אני לא מגיע מעבר לגדר השמאלית במגרש” .”אני לא יכול לאכול רק עוגייה אחת” .

מהספר החדש “מסוד שיח חסידים”

מעשה מלפני שנים רבות

זה היה מן הרגעים השנואים עליו ביותר. השתיקה החונקת שמחביאה את הצונאמי שמשתולל לך בתוך הלב ועוד שנייה הולך להתפרץ החוצה כמו הר געש לוהט. המילים האיטיות שבקושי יוצאות מן הפה ומיד מתבלבלות.
הוא פשוט חיכה שזה ייגמר.
נכון, זו לא הפעם הראשונה שהוא צריך לעשות את זה. אבל הפעם זה היה שונה.