סיפורים

דרכו האחרונה של "אני לא יכול" !!!

הלכתי בכיתה והבטתי בדפים של התלמידים האחרים. כולם תיארו כל מיני דברים שהם אינם מסוגלים לעשות. "אני לא יכול לעשות עשר שכיבות שמיכה". "אני לא מגיע מעבר לגדר השמאלית במגרש" ."אני לא יכול לאכול רק עוגייה אחת" .

ערן כותב לאודי

עשרות אלפים קראו את 'המכתב של אודי'. הדברים הכנים, היוצאים מן הלב, נגעו עמוק בנפשם של רבים, שהתרגשו, הזילו דמעה ואימצו את הדברים אל ליבם. לבקשת רבים אנו מביאים את המשך הסיפור:
ערן, חברו הטוב של אודי, שאליו היה מיועד המכתב המקורי, חושף את הדברים מהצד שלו.

מיומנה של 'חברה מקשיבה' – "אלי אלי למה עזבתני?"

"ואז ממש לפני שנפרדנו היא הוסיפה עוד משפט אחד קטן ששינה את כל התמונה – "יש עוד דבר אחד שלא סיפרתי לך עד עכשיו. אני לא יודעת, אולי זה לא חשוב בכלל, אבל בכל זאת… לפני שנה עברתי אונס…"
סיפור אמיתי על שיחה לילית במוקד 'חברים מקשיבים'

חיים חדשים

הוא העיף מבט חטוף בשעון הרולקס המוזהב שסגר על פרק ידו. חלפו עוד שתי שניות עד שמוחו עשה את החישוב המהיר. המסקנה הייתה מתסכלת. 'לעזאזל', הסתננו המילים מבין שיניו, 'עם הפקקים של הבוקר אין מצב שאני מגיע בזמן לפתיחת הישיבה'.

ואמונתך בלילות

´למה? למה? למה?´, השאלות התרוצצו במוחו ולא נתנו לו מנוח, ´למה, ריבונו של עולם, למה אתה עושה לי את זה? הרי אתה כל יכול, למה אתה שם אותי במצבים נוראים כל כך? למה אתה נותן לי ניסיונות קשים כאלו? האם אתה רוצה שאני אפול ואשבר, שלא אחזיק מעמד?"

"האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת?"

מה מרגיש אדם היודע שהמוות קרוב? איך מתמודד אדם מאמין עם הרגעים הקשים של הפרידה מהאהובים לו ביותר… מהילדים, מהבעל, מהחברים… מהעולם הזה?
אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת.
מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות.
אחרי שלוש וחצי שנים שהדברים היו גנוזים אנו מביאים אותם לראשונה בפניכם