רבי יחזקאל אברמסקי, גאון וצדיק נפלא במדת האמונה, אשר שתה כוס התרעלה מידי הבולשביקים לפני קרוב לשמונים שנה. פעם בזקנותו בארץ ישראל העלה זכרונות מימי ענותו כשגורש בעלילת שוא לארץ גזירה. פתח וסיפר: כשגורשתי לסיביר, באחד הלילות, ואני שוכב על הקרשים בצפיפות עם אסירים נוספים, הרגיש בי האדם ששכב לידי ממש (עו”ד רוסי בשם סטרלקוב) שלא עצמתי עין. סנט בי וקרא: “שלמה החכם” (כך נהג לכנות אותי ברוסית: “סולומון מונדריי”) “מדוע אינך ישן, כלום מחשב היית אימתי ימיתונו הרוסים?!” עניתי לו: “לאו דוקא. הרוסים יבואו בעוד כשעה לא להמיתנו, כי אם לעורר את הישנים, ואני אגיד אז להקב”ה “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי”.
שתק הגוי, אך אני כשלעצמי תקפוני באותו רגע הרהורים: “מודה אני…” על מה אהודנו, על שהחזיר לי את הנשמה לקראת יום נוסף של צרה וסבל? על שאני אנוס לנסר עצים ביחד עם כומר גוי ולקפוא מקור? מה חסד עושה הוא עמדי שמחזיר לי את נשמתי, ועוד “בחמלה”, כשהגשמיות בכל רע, והרוחניות במצב גרוע פי כמה, כי הלא בתנאים האיומים שאנכי שרוי בהם – אפילו טלית ותפילין לא היו לי – אינני מסוגל לקיים מצוותיו ולעובדו כראוי?!”
“עד שהגעתי למלים האחרונות של תפילה זו ונתיישבה דעתי. לפתע פתאום ניצנץ למולי שמה, בתוככי כור היסורים, ניצוץ של אור: “רבה אמונתך!”
“פירוש: מודה אני לפניך ה’, על האמונה כי רבה היא, ולא תילקח ממני אף בגיהנום הזה. מודה אני לפניך על כל יום נוסף של אמונה שאתה מחייני, או אפילו רגע נוסף של אמונה. כי כדאי לו לאדם לסבול אפילו יסורי שאול, תלאות ומכאובים בלי קץ, ובלבד שיחיה רגע נוסף ועוד רגע מתוך אמונה באלקים, שהיא אפשרית בכל מצב שהוא”.
לימים, כאשר נפגשו בריגא, סיפר רבי יחזקאל השתלשלות זו באזני האדמו”ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זצ”ל. אמר לו הרבי: כדאי היה כל המאסר והעבדות והעינויים בסיביר בכדי להגיע להרגשה נפלאה כזו!
