סיפורים

מכתב זה הוא המשך ‘המכתב של אודי‘ שפורסם כאן באתר. מי שלא קרא את המכתב הראשון מומלץ לו לקרוא אותו לפני המכתב הזה, כדי להבין

המחוג כבר חלף מזמן על פני חצות ליל ואני התכוננתי לסיים את הערב שלי במוקד ‘חברים מקשיבים’. זה היה עוד לילה של שיחות מעניינות ומגוונות

הוא העיף מבט חטוף בשעון הרולקס המוזהב שסגר על פרק ידו. חלפו עוד שתי שניות עד שמוחו עשה את החישוב המהיר. המסקנה הייתה מתסכלת. ‘לעזאזל’,

זו הייתה השבת הגרועה בחייו. רוני שכב במיטתו. המחשבות שהתרוצצו במוחו לא נתנו לו מנוח. הוא הביט בשעון. השעה הייתה 2:25 לפנות בוקר. כבר שלוש

שלום ערן, כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר. אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא

כשהמכתב הראשון של אורית הגיע לאתר האינטרנט של “חברים מקשיבים” לא היה ברור אפילו האם היא שואלת על בעיה של מישהי אחרת או שמדובר בה

צדיקים במיתתם כדור האש האדום שעמד במרומי הרקיע נע באיטיות לכיוון מערב, שולח את זרועותיו הארוכות לעבר הארץ. נהר האדם השחור שמילא את הרחוב המרכזי

“את עִידַן אני מכיר מאז שהיינו בני חמש. מהרגע הראשון שנפגשנו היה בינינו איזה ‘קליק’. כשירדתי מהמשאית שהובילה את המשפחה שלי יחד עם כל תכולת

התפילה כשהתעוררה גב’ בלום בבוקרה של אותה שבת, אמרה לבעלה כי בקרוב מאוד יהיה עליהם למהר לבית החולים, וביקשה ממנו לשוב מבית הכנסת במהירות האפשרית.

התאומות חוי היתה מורה לאלגברה בתיכון. חביבה עבדה בבנק. אך לשתיהן היה הרבה מן המשותף. שתיהן סיימו את לימודיהן לפני שנה, והן היו תאומות. תאומות