המכתב של אודי
שלום ערן, כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר. אני
שלום ערן, כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר. אני
זו הייתה השבת הגרועה בחייו. רוני שכב במיטתו. המחשבות שהתרוצצו במוחו לא נתנו לו מנוח. הוא הביט בשעון. השעה הייתה
הוא העיף מבט חטוף בשעון הרולקס המוזהב שסגר על פרק ידו. חלפו עוד שתי שניות עד שמוחו עשה את החישוב
המחוג כבר חלף מזמן על פני חצות ליל ואני התכוננתי לסיים את הערב שלי במוקד 'חברים מקשיבים'. זה היה עוד
מכתב זה הוא המשך 'המכתב של אודי' שפורסם כאן באתר. מי שלא קרא את המכתב הראשון מומלץ לו לקרוא אותו
יעקב כבר עמד על סף ייאוש. נדמה היה לו כאילו כל הצרות שבעולם מתעקשות להיטפל דווקא אליו. הבעיות הקיפו אותו
"כשהתעוררתי באותו בוקר יום ראשון לפני שלוש שנים מייד הרגשתי שהיום הזה לא עומד להיות כמו סתם עוד יום. השעה
עמדתי לשוב לירושלים לאחר מספר חודשים בהם הייתי בצפת. השארתי את חפצי אצל משפחת גולד, משפחה חמה שפגשתי בזמן שלמדתי
הארוח "משפחה מסוימת היתה אמורה לארח אותי בשבת", סיפרה סימה לגברת דיוויס בטון פגוע. "ברגע האחרון התקשרה האשה לומר ש'היא
התאומות חוי היתה מורה לאלגברה בתיכון. חביבה עבדה בבנק. אך לשתיהן היה הרבה מן המשותף. שתיהן סיימו את לימודיהן לפני
התפילה כשהתעוררה גב' בלום בבוקרה של אותה שבת, אמרה לבעלה כי בקרוב מאוד יהיה עליהם למהר לבית החולים, וביקשה ממנו
"את עִידַן אני מכיר מאז שהיינו בני חמש. מהרגע הראשון שנפגשנו היה בינינו איזה 'קליק'. כשירדתי מהמשאית שהובילה את המשפחה
שמונה עצות להתמודדות עם קשיים ומשברים בחיים 1. מצב זמני להאמין שגם אם עכשיו רע ואפילו רע מאוד, זה
שאלה: מה לא עשינו?! התפללנו, הפגנו, חילקנו סרטים כתומים, יצאנו ל"פנים אל פנים", צעדנו בשדות, ירדנו עם השק"שים לגוש קטיף,
בן שיחי נעץ בי מבט נוקב וזיק של ערמומיות ניצת בעיניו: "אז אתם אומרים שאלוקים הוא כל יכול, הא?"
תאוות האכילה היא מן התאוות המרכזיות של האדם. היא יכולה לשעבד ולהנמיך אותו, מחד, והיא יכולה לרומם אותו, ללמד אותו
ישבתי בתחנת האוטובוס ממתין בעצבנות מה לקו שאמור לקחת אותי אל החתונה של בן דוד שלי שעמדה להתחיל בעוד דקות
אין כמעט אחד שלא יצא לו להפגש עם ספר ה"כוזרי". הספר, שנכתב על ידי אחד מגדולי הראשונים, רבי יהודה הלוי,צוין
לא מזמן הזדמנתי לאיזו חנות ספרים. על אחד המדפים גיליתי ספר עב כרס (כ- 1000 עמודים! ) בשם "לקסיקון דתות".
את הטיפוס הראשון נְכַנֶה – 'הפילוסוף'. הדבר החביב עליו ביותר, כמו שמעיד עליו שמו, הוא – להתפלסף. לחשוב, להגות, ולהרהר
זה עלול לקרות באמצעו של ויכוח סוער בענייני יהדות, תוך כדי בירור יסודי ומשכנע של האמת של התורה. זה יכול
"היה הייתה ילדה קטנה שקראו לה זהבה. זהבה הייתה ילדה זהובת שיער, והיא חיה לה עם אביה ואימה בבית קטן
אחד המשפטים שדתיים שולפים מן השרוול ומרבים להשתמש בהם הוא – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" –
לפעמים אנשים שואלים למה אלוהים לא עושה היום כמה ניסים גלויים כמו בתקופת התנ"ך. הרי מייד כל הכופרים היו מתחילים
ימים קשים עוברים עלינו. ירי בכבישים מדי יום. טילים ופצצות מרגמה אל עבר יישובים. פיגועי התאבדות במרכזי הערים. לא עובר
סקר שנערך בכמה ישיבות תיכוניות חשף ממצא מדהים: המקצוע השנוא ביותר אחרי ספרות, הוא – תאמינו או לא… גמרא. מפקח
אחמד צעד בצעדים איטיים אל תוך המרתף. לקחו עוד כמה דקות עד שעיניו התרגלו לאפלולית ששררה שם. ליבו פעם בחוזקה.
את המכתב הבא קיבלנו ב"חברים מקשיבים" מנערה צעירה שביקשה להישאר אנונימית. למרות הניסוח התקיף והחריף שלו בחרנו להביא אותו כלשונו,