“ויש לתפילה מעלה אחרת על הקורבן. כי הקורבן יש לו זמן מוגבל, והתפילה – בכל עת ובכל זמן. ועוד מעלה אחרת, כי הקורבן צריך שיקרב על ידי שליח הוא הכהן, והיות הלוי משורר והכהן מקריב, והתפילה ביד כל אדם יחתום לעלות אותה הוא בעצמו, בלי אמצעות שום שליח. (“באר מים חיים”)
_______________________________________________________________
“לפני כ”ז שנה, ואני בשווייץ בבאזל, עסוק בלימודי הדעות והפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צימאון ושקיקה לאמת, בייחוד האמת הישראלית, הגיעה אלי השמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה. פניתי במכתב, ובקבלי תשובה, החלטתי לנסוע אליו. אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב’שערי קדושה’, מלא ספק וחיכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו, מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יוונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם.
על משכבי לא שכב לבי. גורל חיי היו על כפות המאזנים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה, בשיר וניגון עליון, ‘משמי שמי קדם’, ו’זכור לנו אהבת הקדמונים’, ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר.
אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי מצאתי – מצאתי לי רב! ושערי קדושה ושערי בינה עליונה נפתחו לפניי”.
_______________________________________________________________
אין התפלה באה כתיקונה כי-אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודהּ בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נוכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ולכן “הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו” (סעיף ב’).
_________________________________
התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כוחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כוחות חיי הגויה כולה. והיא משתוקקת גם כן לגלות את מהותה וכוח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים, ולשם כך צריכים אנו לחשבונו-של-עולם שבא ע”י תורה וחכמה. ונמצא מתוך כך, שעבודת התורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפלתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ד’ אלוקינו (סעיף א’).
_________________________________
התפלה מבקשת מהנשמה את תפקידה. כשעברו ימים ושנים בלא תפלה בכוונה, מתקבצים בלב אבני-נגף רבים, שמרגישים על ידם כבדות-רוח פנימית. וכשרוח הטוב חוזר, ומתנת התפלה ניתנת ממרומים, הולכים בכל תפלה ומתפנים אותם המכשולים, והסיכורים הרבים, אשר נקבצו בנחל הנובע של נשמת החיים העליונה, הולכים וסרים. ועם אותה העלייה הנשמתית, שהיא עולה בכל תפלה ביחש לערך זמנה, אחוזים ידועים באים בתור מרפא את חסרון העבר; אמנם לא בבת אחת נמנה החיסרון, אבל הולך הוא ומתמלא, והצוהר של התפלה הולך ומגלה את אורותיו (סעיף ג’).
_________________________________
התפלה היא לנו, ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים. גלי הנשמה שלנו הולכים ושוטפים, הננו חפצים מעצמנו ומהעולם שלמות כזאת שאין המציאות המוגבלת יכולה לתן לנו, ומתוך כך הננו מוצאים את עצמנו שרויים בצרה גדולה, שדאבונה יכול להעביר אותנו על דעתנו ועל דעת קוננו. אבל קודם שיעבור זמן גדול, שיוכל שרטון זה להתגלם בקרבנו הננו באים ומתפללים. שופכים אנו את שיחנו ומתנשאים אנחנו לעולם של מציאות שלם בתכלית השלמות, ואז נעשה עולמנו הפנימי באמת שלם בתכלית השלמות, ודעתנו מתמלאת נחת, ואותו המשקל שהכרעתנו הפנימית פועלת על המציאות, שגם פנימיותנו היא אחת מחלקיה, מכריע גם את כל העולם כולו לכף זכות (סעיף ו’).
_________________________________
התפלה היא האידיאל של כל עולמים. כל ההוויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח וכל שיח, כל גרגר חול וכל רגב אדמה, כל אשר בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני היצירה וכל גדוליה, שחקי מעל ושרפי קודש, כל הפרטיות שבכל יש, וכל כללותו, הכול הומה, שואף, עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון, החי, הקדוש, הטהור והכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת ובכל שעה, והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו, ובא תור הגילוי לתשוקות רוממות-אל אלה בתפלה, המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עזה בהגיון שיח קדשה למרחבי אל.מרומם הוא האדם בתפלה את כל היצור, מאחד הוא עמו את כל היש, מעלה את הכול, מרומם את הכול למקור הברכה ומקור החיים (סעיף ז’).
[מתוך עולת ראי”ה – ענייני תפילה]
_______________________________________________________________
ריבונו של עולם, שומע תפילה, הבוחר בתפילת עמו ישראל ברחמים, זכני נא ברחמיך הרבים להרבות בתפילה תמיד, בכוונה גדולה ובכוח גדול ובמסירות נפש, ותעזרני להכניס כל הכוחות שבקרבי בתוך דברי התפילה, ואזכה להכניע ולשבר ולבטל כל המחשבות הזרות שבעולם, הבאות לבלבל את תפילתי וכן לגרש ולסלק כל המחשבות של גדלות ושל פניות מעליי ומעל גבולי, שלא יוכלו לעלות על דעתי כלל, ותהיה תפילתי זכה ונכונה ורצויה ומקורבת לפניך, ואזכה להוציא את התפילה מכיסויין דילה ולהעלותה ולהלבישה בלבושין דנהירין, שהם אור האבות עד שתהיה מתוקנת בתכלית התיקון ויהיה לה כוח לעורר אהבתך העליונה, שתחבר אותה עמך באהבה ואחווה ורעות, ויהיה נעשה תמיד ייחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה על ידי תפילותינו, יחודא שלים בתכלית השלמות.
(ליקוטי תפילות, חלק ב’ סי’ מג’)
