מה ההבדל בין תפילה למדיטציה?

המאפיין של התרבות המערבית של ימינו זו הפעילות.

האדם המערבי עובד ללא הפסק, באינטנסיביות ובמרץ. הוא שואף להתקדם, להתפתח ולהשתכלל בכל התחומים. הפתגם הידוע ‘Time is money‘ הפך לסיסמא שלו. הוא נזהר שלא לאבד רגע. הוא צמוד לפלאפון כל הזמן, מקבל עדכונים שוטפים בכל המתרחש, תמיד בעניינים. טס במהירות הבזק במכוניות חדישות או ברכבות מהירות מפגישה לפגישה ומוועידה לתערוכה. מי שלא עומד בקצב המהיר הזה, פשוט נשאר מאחור.

ואף אחד לא רוצה להישאר מאחור, כידוע…

אם נפנה את מבטנו לרגע למזרח, נגלה תמונה הפוכה לגמרי.

האדם המזרחי לא ממהר לשום מקום. הכל זורם אצלו באיטיות, בנחת, בשלווה, על מי מנוחות ממש. לא הקידמה היא השאיפה המרכזית שלו, אלא דווקא ההתמזגות עם הטבע.

ייתכן בהחלט שזו הסיבה העיקרית לכך שבעוד המערב התקדם בצעדי ענק בכל הבחינות, הקים גורדי שחקים, בנה מערכות טכנולוגיות משוכללות והצליח אפילו להנחית אדם על הירח, המזרח, לעומתו,שרוי בפיגור עמוק. מליונים רעבים ללחם, רוכבים על חמורים וחיים בבתים עלובים מחימר.

וראה זה פלא. דווקא האדם המערבי, זה שנמצא בפיסגת העולם, לכאורה, נמשך בעבותות קסם לתרבות המזרחית, זו שמשתרכת מאחור, ומפגרת בעקבותיו.

חוגים ביוגה, תרגולים במדיטציה ושיעורים בתורות המזרח, הפכו ללהיט החם ביותר אצל רבים בתרבות המערבית. בתום יום עבודה עמוס, או לפעמים אפילו באמצע יום צפוף בפגישות ומשימות, לוקח האדם המערבי לרגע פסק זמן, ופורש ממרוץ החיים. הוא מנתק את הטלפון, פושט את חליפת העסקים היקרה ואת הנעליים היוקרתיות, ומתיישב על הארץ. למשך חצי השעה הקרובה הוא כל כולו עסוק רק בדבר אחד. הוא עושה מדיטציה. הוא מרוקן את מוחו מכל העיסוקים והטירדות, המשימות והמטלות, ומתרכז במילה אחת – ה’מנטרה’ – אותה מילה שבה כל מעייניו נתונים, ועליה הוא חוזר שוב ושוב בדבקות.

לאחר שתחלוף מחצית השעה הזו, הוא ילבש שוב את החליפה והעניבה, יחבר את הטלפון, ויחזור בשצף קצף חזרה אל תוך המרוץ.

–          “תגיד לי אדוני”, אנחנו שואלים אותו, “לא חבל לך על הזמן היקר שלך?
אתה יודע כמה דברים יכולת להספיק במחצית השעה היקרה הזו? אתה לא מרגיש קצת מגוחך לשבת בבטלה ובחוסר מעש, ורק לשנן שוב ושוב איזו מילה, שאפילו אתה לא מבין את משמעותה?”.

–          “מה פתאום”, יענה בתקיפות, “אתה ממש לא מבין. נכון שזה גוזל ממני זמן יקר, אך אתה לא מעלה בדעתך כמה זה נותן לי. לאחר חצי השעה הזו אני ממש אדם אחר. אני הרבה יותר נינוח ורגוע, הרבה יותר שליו…”.

האמת היא שהצדק איתו. אופי החיים המערבי הוא קשה ומלחיץ ביותר. האדם חי לו במרוץ אינסופי, בפעילות ללא הפסקה. זה לא בריא לנפשו. העומס הזה יוצר אצלו תחושת לחץ ומחנק. לא פלא הוא שכה רבים היום בעולם המערבי נפגשים בצורה קבועה עם פסיכולוג. זה כבר הפך לדבר כל כך מקובל, עד שכבר לא מתביישים בזה. האנשים חייבים קצת להירגע, להשתחרר, להתפרק מן העומס האדיר שרובץ על כתפיהם.

זו הסיבה שכל כך קוסם לאדם המערבי מה שיש לתרבות המזרחית להציע לו. הרוגע, השלוה, הזרימה ההרמונית והנינוחה עם הטבע, זה דבר שנחוץ לו כאוויר לנשימה ממש. למדיטציה יש השפעה פסיכולוגית חיובית על האדם. הוא “מנקה את הראש”, שוכח מהעולם, ועל ידי זה משתחרר מהלחץ. זה מרגיע אותו ועושה אותו שליו יותר.

אך כאן עלינו לשאול את עצמנו, האם זה אכן פותר את בעייתו של האדם המערבי?

ובכן, האמת היא שלא.

מדיטציה יותר משהיא פתרון היא בעצם בריחה. למשך חצי שעה אתה מתנתק מהכל, ‘שוכח מהעולם’, כביכול. אך בתום הזמן הזה אתה נופל חזרה אל תוך ים הלחצים, המשימות וההתמודדויות הבלתי פוסקות. נכון שאתה עשוי להיות רגוע יותר בעקבות ההפסקה הזמנית, אך מצד שני, לא פתרת בעצם שום בעיה מתוך מגוון הבעיות שעמדו בפניך קודם במישור האישי, המשפחתי, הלאומי והעולמי, ורק הפסדת חצי שעה יקרה בה יכולת לפעול ולעשות דברים. לפעמים זה רק עלול להלחיץ יותר.

אז מה בכל זאת עושים? מהו הפתרון האמיתי?

אגלה לכם סוד.

ישנו פתרון אחר. הוא לא מצוי במזרח וגם לא במערב. הוא נמצא אי שם באמצע. בארץ הקודש.

קוראים לו  תפילה.  כן, תפילה.

התפילה דומה בכמה צדדים למדיטציה. גם היא בעצם איזשהו פסק זמן ממרוץ החיים המתיש והסוחט, והתרכזות במשהו אחר.

אך גם יש ביניהן הבדל בולט. בעוד עניינה של המדיטציה הוא לשכוח מכל טרדות החיים, ולרוקן את הראש מהכל, בתפילה אנו עושים דבר הפוך לגמרי. אנו לא מתעלמים מכל הצרכים שלנו והבעיות העומדות בפנינו. להפך, בדיוק עליהם אנו מדברים. התפילה המרכזית שלנו, תפילה “שמונה עשרה”, מדברת בעצם על כל הצרכים של הפרט והכלל, האדם והעולם. רפואה, ופרנסה, ברכה וישועה. לא מחסירים דבר.

אך לכאורה זה רק עלול להלחיץ את האדם הרבה יותר, להיזכר בכל הצרות והבעיות שלו ושל העולם כולו?!

זה היה נכון אילו התפילה היה תהליך של התבוננות אנושית בלבד על כל הדברים.

אך באמת התפילה היא פנייה לאלוקים.

פתאום נזכר האדם שהוא לא לבד. אותו אדם שכל כך בטוח וגאה בעצמו ודווקא בגלל זה חושב שהעול של כל העולם ובעיותיו רובץ על הכתפיים שלו ובגלל זה הוא כל כך לחוץ ומודאג. התפילה דואגת להזכיר לו (וכנראה כל כך קל לו לשכוח את זה עד שהוא צריך לחזור ולהזכיר לעצמו שלוש פעמים ביום) שלא הוא ‘מנהל העולם’. לא הוא ברא אותו, ולא הוא אחראי להשגיח אליו ולהוביל אותו בביטחה את מגמתו. הוא בסך הכל עוד כלי, פרט אחד (חשוב אומנם), בתוך כל התמונה הכוללת. “לא עליך המלאכה לגמור”, מצד אחד, ולכן אין לו מה להילחץ. אך מצד שני “לא אתה בן חורין להיבטל ממנה”, יש לו תפקיד, משימה, יש לו את החלק שלו, ובו הוא צריך לעמול. הוא אחראי להשתדל ככל יכולתו, אך על התוצאות אחראי רק אחד – ריבונו של עולם.

לאחר כזאת תפילה (והכוונה היא לתפילה אמיתית, לא לדקלום יבש של טקסט מתוך הסידור) בה האדם לא מתעלם מכל הצרכים והבעיות אלא זוכר אותם, אך יחד עם זה נתלה בעצמו ואיתו העולם כולו, בריבונו של עולם –

הוא יוצא אדם אחר לגמרי. רגוע, שמח, שליו ובוטח. כל ההתייחסות שלו אל הדברים תהיה עכשיו אחרת. הוא כבר לא יהיה לחוץ ומודאג, ולא יתייאש כש”לא הולך לו”. את תפקידו יעשה במרץ ובזריזות וירגיש כל הזמן שהוא חלק מדבר גדול, ממגמה כללית עולמית שהולכת ומופיעה, ומתגלה בעולם על ידי בוראו ומנהיגו. אדם כזה יחיה בשלמות ובהרמוניה עם הטבע והעולם, ויחד עם זה ישתדל ככל יכולתו לשכלל ולקדם אותו.

הוא כבר לא יהיה זקוק יותר למדיטציה. יש לו משהו הרבה יותר טוב.

–  סוף –

_________________________________________________________________________

הערות והרחבות:

1)      ההתייחסות למדיטציה במהלך המאמר הייתה מן הפן הפסיכולוגי בלבד. מבחינה הלכתית יש מקום לדיון נוסף כיוון שלעיתים יש במדיטציה סממנים של עבודה זרה (למשל, אותה ‘מנטרה’, מילה שחוזרים ומשננים היא בדרך כלל שם של אחד מן האלילים ההודיים).

2)      נושא היחס בין המערב למזרח הוא רחב יותר ויש לדון בו מזוויות נוספות. למשל, הצורך של האדם המערבי שתרבותו היא מטריאליסטית-חומרנית, במעט רוחניות, שנדמה לו שימצא אותה במזרח. במסגרת מאמר זה לא נכנסנו לנושא זה שיש לדון בו בפני עצמו.

3)      דיברנו על תפילה, אך גם ל’שבת’ יש קשר הדוק לנושא. לאדם המערבי אין בעצם ‘שבת’. יש לו שבעת ימי מעשה. השבת שלו יהא חיקוי חיצוני של השבת היהודית, והיא איבדה את ערכה לחלוטין. לאדם המזרחי לעומת זאת יש רק ‘שבת’, כל השבוע. אך גם היא לא דומה לשבת היהודית. השילוב הנכון והטוב ביותר לאדם הוא ‘ששת ימי מעשה’ ולאחריהם ‘שבת קודש’, בצורתם היהודית. אך גם זה נושא שלם שיש צורך לעסוק בו במאמר בפני עצמו.