למה כל כך הרבה אנשים מרגישים שקשה להם להתפלל? בסך הכול לקחת סידור ולהגיד את המילים? מה עוצר אותנו מלעשות את זה ומה יכול לעזור לנו להצליח?
האם יש טעם להתפלל כשאתה גמור מעייפות? מה שווה תפילה בלי כוונה? כמה הארות חשובות על המשמעות של התפילה שלנו
“כבר שנים שלא התפללתי כאלו תפילות. ירדו לי דמעות כאילו הייתי ילד קטן. הרגשתי איך הלב שלי בוער והתהילים שאני מחזיק ביד מכוונים ישר לשמים. ולא שהייתי היחיד. אתה עומד בעצרת תפילה ענקית, עם עשרות אלפי אנשים שצועקים לשמים ואתה מרגיש שזהו. אין מצב. תפילות כאלו לא יכולות שלא לעבוד! הילדים האלו חייבים לחזור הביתה לאמא שלהם.
ואז פתאום הגיעה ההודעה…מה אני אגיד לך, נשברתי לגמרי. הרגשתי כאילו טרקו לי את הדלת ישר בפרצוף. לאן, לאן הם הלכו התפילות האלו, תגיד לי?! אז בעצם כל מה שעשינו היה לחינם?!…”
מה מרגיש חילוני כשהוא ´נאלץ´ להשלים מניין? מה הוא רואה שם? מה הוא לומד על התפילה ממה שמשדרים לו אחיו הדתיים?
מונולוג מעורר מחשבה…
הסרטון הבא לקוח מתוך הסרט המצוין “המשגיחים”.
כולנו מכירים את התפילה המסורתית שאנו מתפללים בבית הכנסת שלוש פעמים ביום (לפחות הבנים שבינינו…). האם יוצא לנו לפעמים להתפלל תפילות אחרות? אישיות? פרטיות? ספונטאניות?
מה היתרון ומה החיסרון של התפילה המסורתית, הכללית לעומת התפילה הספונטאנית? מדוע חז”ל היו צריכים לתקן מסגרת קבועה של תפילות ולא השאירו את זה לזרימה ולרצון הטוב של כל אחד?
מה עושה לכם לצפות בקטע הזה?
האם קרה לכם פעם דבר כזה? הייתם רוצים שיקרה יותר?
רטטים קלים מהמכשיר שעל מותניו קטעו את חוט המחשבה שלו. ‘אוף, מי מפריע עכשיו באמצע התפילה?!’, זעף, ‘לא נותנים לבן-אדם להתפלל אפילו עשר דקות בשקט?! מי זה הנודניק שלא נותן מנוח?’. כעבור שתי שניות הופיע הרטט הבא, שרק הגביר את הסקרנות. שמוליק לא התאפק.
הטייס, הזמר , הצדיק והביישן
מתי אדם מתפלל? ברגעים שטוב לו או שרע לו? בספונטאניות או בצורה מתוכננת? בפרטיות או לפני המון אנשים?
הסרטון שלפניכם מציג רגע מיוחד של תפילה, שגררה תגובות רבות בגלל שהתרחשה לפני קהל של עשרות אלפים. כדורגלן ישראלי שהבקיע גול והגיב בחבישת כיפה ובתפילה.
מה דעתכם?
תפילה בכוונה היא אחת המשימות הקשות שיש. לא סתם חז”ל קוראים לה ‘עבודה’ שבלב, כי כנראה יש כאן באמת עבודה.
התפילה שאנו מורגלים אליה היא לקרוא טקסט שכתוב בסידור. לא פעם זה מלאה ומשעמם.
יש גם סוג אחר של תפילה – דיבור חופשי אל ה’. בצורה זורמת, ספונטאנית, חיה.
הקטע שלפניכם לקוח מתוך הסרט המפורסם אושפיזין, ובו הגיבורה פשוט מדברת בחופשיות אל הקב”ה.
מה דעתכם על צורת תפילה שכזו? מה היתרונות ומה החסרונות שלה? האם אתם עושים את זה לפעמים? אם כן – מתי? מה זה נותן לכם? אם לא – מדוע לא?