האם יש טעם להתפלל כשאתה גמור מעייפות? מה שווה תפילה בלי כוונה? כמה הארות חשובות על המשמעות של התפילה שלנו

למה כל כך הרבה אנשים מרגישים שקשה להם להתפלל? בסך הכול לקחת סידור ולהגיד את המילים? מה עוצר אותנו מלעשות את זה ומה יכול לעזור לנו להצליח?

הסרטון הבא לקוח מתוך הסרט המצוין "המשגיחים".
כולנו מכירים את התפילה המסורתית שאנו מתפללים בבית הכנסת שלוש פעמים ביום (לפחות הבנים שבינינו…). האם יוצא לנו לפעמים להתפלל תפילות אחרות? אישיות? פרטיות? ספונטאניות?
מה היתרון ומה החיסרון של התפילה המסורתית, הכללית לעומת התפילה הספונטאנית? מדוע חז"ל היו צריכים לתקן מסגרת קבועה של תפילות ולא השאירו את זה לזרימה ולרצון הטוב של כל אחד?
מה עושה לכם לצפות בקטע הזה?
האם קרה לכם פעם דבר כזה? הייתם רוצים שיקרה יותר?

תפילה בכוונה היא אחת המשימות הקשות שיש. לא סתם חז"ל קוראים לה 'עבודה' שבלב, כי כנראה יש כאן באמת עבודה.
התפילה שאנו מורגלים אליה היא לקרוא טקסט שכתוב בסידור. לא פעם זה מלאה ומשעמם.
יש גם סוג אחר של תפילה – דיבור חופשי אל ה'. בצורה זורמת, ספונטאנית, חיה.
הקטע שלפניכם לקוח מתוך הסרט המפורסם אושפיזין, ובו הגיבורה פשוט מדברת בחופשיות אל הקב"ה.

מה דעתכם על צורת תפילה שכזו? מה היתרונות ומה החסרונות שלה? האם אתם עושים את זה לפעמים? אם כן – מתי? מה זה נותן לכם? אם לא – מדוע לא?

מתי אתה נזכר לפנות לה' ולהתפלל? האם זה נעשה בפרטיות או לפני אנשים?
באחת מתוכניות הריאליטי 'דה וויס' אחד המתמודדים פצח בתפילה לפני ההופעה שלו. באופן מפתיע הדבר גרר ויכוח מעניין בין השופטים על המשמעות של מה שקרה…
מה דעתכם? האם היתה כאן מניפולציה או שמא תפילה כנה ואמיתית מעומק הלב?