שמוליק הציץ בשעון בעצבנות. שתי דקות אחרי אחת.
הוא הסתכל ימינה ושמאלה וחיפש מקום פנוי להחנות את הרכב. ‘לכל הרוחות, שוב הכול תפוס’.
בלית ברירה השאיר את הטויוטה הלבנה על המדרכה בקצה הרחוב ובדילוג מהיר פנה לכיוון בית הכנסת.
שמוליק הקפיד מאוד על שלוש תפילות ביום והתאמץ לא לוותר אפילו על מניין.
נכון, לא קל לאדם טרוד כמוהו להפסיק את כל העיסוקים החשובים באמצע ולחפש תפילת מנחה, אבל מה לעשות, עיקרון זה עיקרון, ולא איש כמוהו יוותר בקלות.
תפילת העמידה כבר התחילה ושמוליק נאלץ לפלס את דרכו בינות לעומדים. תוך רגע צלל ישירות למים העמוקים.
“ה’ שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך. ברוך אתה…”. ‘הכי אני אוהב את תפילת לחש’, הרהר לעצמו בחדווה, ‘שקט, שלווה, שום דבר לא מסיח את הדעת. ככה אתה יכול להתרכז בשקט במחשבות שלך’.
“אתה גיבור לעולם אדונ-י מחיה מתים…”. ‘רק שאני לא אשכח להתקשר לאיציק לבקש ממנו את הדו”ח של סוף מרץ. אני חייב לעבור עליו ולערוך תיקונים לפני שהוא מגיש אותו לגליקמן’.
“סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו…”. ‘בעצם, כשחושבים על זה הוילונות בצבע אפרסק יותר מתאימים לסלון מאשר הבורדו. אחזור לחנות אחרי הצהריים ואבקש שיחליפו לי את הסט’.
“השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה…”. ‘שטוסמן הזה פשוט עולה על העצבים. שוב הוא החנה את הרכב שלו צמוד לגינה, שלא לדבר על זה שכבר חודשיים אני רודף אחריו עם הצ’ק לוועד בית…’.
רטטים קלים מהמכשיר שעל מותניו קטעו את חוט המחשבה של שמוליק.
‘אוף, מי מפריע לי עכשיו באמצע התפילה?!’, זעף, ‘לא נותנים לבן-אדם להתפלל אפילו שתי דקות בשקט?!’
כעבור שתי שניות הופיע רטט ולאחריו עוד אחד ובליבו של שמוליק התעוררה סקרנות. ‘מי הנודניק שלא מוותר ומתעקש כל-כך להשיג אותי?’.
מבט חטוף ימינה ושמאלה הראה שהסובבים שקועים בתפילתם. שמוליק לא התאפק ושיגר הצצה קלה בצג. במקום מספר או שֵם הופיעו שתי מילים: מספר חסוי.
‘מי זה יכול להיות?’, ניקרה במוחו השאלה. אם זו הייתה שולה, אשתו או צביקה, אחיו, הוא היה מסנן אותם בלי לחשוב פעמיים, אבל מי מתקשר ממספר חסוי?!
‘אולי טלפון מהבנק? אולי מישהו חשוב אחר שמנסה להשיג אותי? אולי אראלה ממפעל הפיס רוצה לבשר לי משהו משמח?’.
שמוליק הציץ בסידור לגלות היכן הוא אוחז בתפילה וגילה אותו פתוח ב’מודים’. כבקי ורגיל נדרשו לו חמש וחצי שניות לחצות את קו הגמר בשלוש פסיעות לאחור ולפלס שביל גישה בינות למתפללים שחסמו את דרכו ליציאה, תוך כדי לחיצת send ולחישת ‘רק שניה’ לתוך הפומית.
רוח חמימה של צהרי אביב קידמה את פניו והוא התמקם במרכז רחבת בית הכנסת מצמיד את הסלולארי לאוזנו.
“כן, מי מדבר?”, ירה בקוצר רוח לעבר בן שיחו.
קול עמוק ובלתי מוכר בקע מן המכשיר “שלום גם לך”.
‘מי זה יכול להיות?’ שמוליק נבוך. הוא ניסה לחשוב האם הוא מכיר את הדובר אך לא הצליח לזהות. “עם מי אני מדבר?” שאל בחוסר סבלנות.
“זה אני, כמובן”, השיב הקול העמוק.
‘מה זה המשחקים האלה, התעצבן שמוליק, מי זה ‘אני’?!’. תוך שבריר שניה נפל לו האסימון. “אוף, שלמה, תפסיק לעבוד עלי. אין לי זמן למשחקים שלך, ועוד באמצע התפילה. מה אתה רוצה?!”
“שוּם שלמה”, דחה אותו הדובר בטון נחרץ, “זה אני, אלוקים”.
‘מה???! אלוקים???!’. שמוליק הסתכל ימינה ושמאלה לוודא שאין שום מצלמה נסתרת של תוכנית מתיחות המסתתרת מאחורי עץ האלון הגדול שעמד ברחבה.
“אלוקים?”, לחש בתמיהה לתוך השפופרת.
“כן”, הייתה התשובה הברורה, “הקדוש ברוך אני”.
שלמה היה בְּשוֹק. ככלות הכול, לא כל יום זוכה בן אדם לשיחה ישירה עם הכל-יכול בכבודו ובעצמו.
“אאאאז ל…ל…ל…למה התקש…ששש….רת?” גמגם.
“לא הייתה ברירה”, השיב הריבונו, כשצליל לֵיאוּת שזור בקולו, “ראיתי שאני לא מצליח להשיג אותך באף דרך אחרת…”
ומה אתכם? קיבלתם לאחרונה שיחה ממספר חסוי? עניתם לה?
הסיפור החמוד הזה והאיור שלצידו (פרי מכחולו של נדב נחמני המוכשר) לקוחים מתוך הספר החדש שלנו היי הרב3.
הוא נוגע בצורה מחוייכת באחד האתגרים הגדולים של אדם מאמין: להתפלל.
מה שנראה קל במבט ראשון, הפך למשימה לא פשוטה בכלל לאנשים רבים.
מה שאמור היה להיות מפגש חי ומעצים עם ריבון העולמים, הפך לדקלום טרחני ומשעמם של טקסט עתיק יומין.
לא נוכל במייל אחד להציע את כל הכלים להתמודדות עם האתגר, אבל בכל זאת טיפ אחד:
שמוליק הגיע לתפילה 2 דקות אחרי שהיא התחילה.
אם עושים הפוך ומגיעים 2 דקות לפני, ומקדישים את הזמן הזה להשקטת הטלפון והנפש, למחשבה לפני מי אני עומד להתייצב עכשיו ומה בוער לי להגיד לו, המאה ועשרים שניות האלו משדרגות את התפילה ברמה שקשה לתאר!
ומה אתכם? מה עוזר לכם להתפלל טוב יותר? מוזמנים לכתוב לי חזרה!
