אמונה

שאלת ה'טוב' בעולם

לא, זו אינה שגיאה. לא התחלפו לי בטעות המילים 'הטוב' ו'הרע'.
נכון שהשאלה שתמיד מרבים לדבר עליה היא דווקא 'שאלת הרע בעולם', אבל אם נבחן את הדברים ביושר נגלה שישנה שאלה גדולה הרבה יותר על הצדק האלוקי.
מהי אותה שאלה, ומה הסיבה שאף אחד לא טורח לשאול אותה?

"אז בעצם כל מה שעשינו היה לחינם?!"

מה לא עשינו?! התפללנו, הפגנו, חילקנו סרטים כתומים, יצאנו ל"פנים אל פנים", צעדנו בשדות, ירדנו עם השק"שים לגוש קטיף, התבצרנו, התחבאנו, ו…כלום לא עזר. גוש קטיף נחרב! האם כל המאמץ שהשקענו ירד לטמיון? האם הכול בעצם היה לשווא?!

שאלות על אלוקים

בחירה חופשית, סבל וייסורים, השואה והרע בעולם, הם נושאים המעלים שאלות כבידות משקל המעסיקות כל אחד ואחת מאיתנו. בעקבות מכתב שהתקבל ב"חברים מקשיבים" המציג את הדברים בצורה נוקבת וחריפה, אנו רוצים להציע כמה כיוונים למחשבה ובירור הנושא

אורות באפילה

קשיים, ייסורים, צרות ומשברים, הם דברים שכל אדם עשוי לעבור באיזשהו שלב בחיים. לפעמים זה מביא לייאוש, דיכאון ואף למחשבות מסוכנות. מה לעשות כדי להתחזק ולהתגבר ברגעים שהחושך מכסה ונראה שאין שום טיפה של אור?

על החיים ועל המוות

מה מסוגל לגרום לאנשים צעירים שכל החיים עוד לפניהם לוותר על הכל ולהתפוצץ במסעדה הומה אדם או להתרסק עם מטוס אל תוך גורד שחקים? איך מצליחים לשכנע אותם לעשות דבר כזה?
כמה נקודות למחשבה – על החיים ועל המוות…

למה אני לא 'מתחבר' ללימוד גמרא?

"כי זה בארמית", "כי זה קשה", "כי זה משעמם", "כי הר"מ לא יודע ללמד" וזוהי רק ההתחלה…
אם חשבת עד היום שאלו הסיבות שבגללן קשה לך להתחבר לגמרא, דע לך, ידידי, שאתה מחפש במקום הלא נכון.
הסיבה נמצאת במקום אחר לגמרי.
האמת היא שאתה יודע את זה, אבל אולי נוח לך יותר להתעלם.

מהי הסיבה האמיתית שבגללה צעירים היום לא מתחברים לגמרא?

למה אלוהים נותן לזה לקרות?

פיגועי תופת. דם. פצועים. הרוגים. ילדים קטנים נפגעים. משפחות נהרסות.
למה אלוהים נותן לזה לקרות? למה הוא לא עוצר את זה?
אין ספק שהגיע הזמן לחשבון נפש. הגיע רגע המשפט!
אך השאלה הגדולה היא: מי הוא זה שצריך לשבת על ספסל הנאשמים?

למה אין ניסים היום?

"כמה טוב היה לו אלוהים היה עושה היום כמה ניסים גלויים, כמו בתקופת התנ"ך. הרי מייד כל הכופרים היו מתחילים להאמין בו". האמנם?

זהבה ושלושת הדובים- סיפור לילדים גדולים

"אני סופרת עד עשר, ואני לא רוצה לראות אתכם כאן יותר!" אמרה זהבה בקשיחות "אחת, שתיים, שלוש…" "רגע, רגע" התחנן הדובי הקטן "תרשי לפחות לקחת איתי את הדובי שלי…" – כולם מכירים את הסיפור על זהבה ושלושת הדובים. אנו מביאים לפניכם גירסה חדשה ומעוררת מחשבה למבוגרים בלבד