תוכן איכותי לנשמה

אבא, איך נולדתי? איך באים ילדים לעולם? התקילו גם אתכם בשאלות מביכות/רגישות/קשות? אולי תופתעו אבל זה הרבה יותר קל ממה שנדמה.

״אברהם, אני מרגישה שמשהו לא טוב קרה… בוא
נחזור הביתה״. ״מה עובר עלייך, דבורה?!״, הוא
התעצבן, ״הרגע הגענו. אנשים מחכים לנו. מה
פתאום לחזור עכשיו?!״

לא מעט שאלות כבדות משקל הופנו אלרבנים בתקופת השואה. אלא שבניגוד לזמנים רגילים שבהם הייתה לרב אפשרות לפתוח ספרים ולעיין בסוגיה, להתייעץ עם עמיתיו ולגבש עמדה, בעת השואה היה עליו להכריע לפעמים בתוך רגע בשאלות של חיים ומוות.

"אם אלוקים שלח את המחבל הזה לעשות את הפיגוע והכול בעצם מכוון מלמעלה אז למה הוא ייענש על כך, הרי זה רצון השם, לא?"

הגיע הזמן שנאמר בקול חד וצלול: אנחנו לא נמצאים כאן כי אנחנו מסכנים אלא כי אנחנו צודקים.

איננו פונים לעולם בבקשה שירחמו עלינו וישליכו לנו איזו עצם נדל"נית במזרח התיכון, אלא אנו תובעים מהם את הזכות היסודית שמגיעה לנו בנחלת אבותינו.

הרגשנו ריח חריף של גז ממלא את האוויר. נכנסו הביתה וגילינו את הסיבה. הצינור שמוביל את הגז אל הכיריים נקרע וכל הדירה היתה מוצפת בגז. הילדים היו שקועים בשינה עמוקה ולא התעוררו.

הזוג עמד תחת החופה בשמחה גדולה כשאם הכלה
מלווה לחופה את אחרונת ילדיה. הבוקר שלמחרת
היה עצוב מאד. החתן והכלה התעוררו משנתם
והתבשרו שהאמא נפטרה בשנתה…

ובכן, 3335 השנים שחלפו מאז יציאת מצרים הוכיחו מעל לכל ספק:

הדרך היהודית גברה. המילים חזקות מהאבנים.

לפעמים אפשר לשנות מצב בעייתי ולתקן קלקולים. אבל מה לעשות כשזה בלתי אפשרי? מצוות ביעור חמץ מעניקה לנו כלי להתמודדות

שמחים לשתף אתכם בהוצאת הספר החדש של הרב יוני לביא.
ספר מרתק, סוחף וחדשני.
כנסו כדי לקרוא עוד…

אני אדם דתי, בן 35. רואה חשבון, נשוי ואב לשלושה. סך הכול מסודר בחיים. השבוע השתתפתי באיזה כנס מקצועי ופגשתי שם במפתיע חברת ילדות. לא תיארתי לעצמי עד כמה המפגש הזה יטלטל אותי.

"ארז היקר, אתה עומד להיות החתן היהודי הראשון בהיסטוריה שקידש את אשתו בדרך כה מיוחדת. חזור אחרי: "הרי את מקודשת לי בלשונית זו של פחית קולה כדת משה וישראל".

"מזל טוב!", בירכתי אותו, "בן או בת?". "בת", אמר ארז, "חשבתי על השם נחשון". "נחשון?!!!", תמהתי, "לבת?"

״אתמול נפטר בבניין שלנו ילד בן 9 שסבל
ממחלה קשה. שמו היה גם כן יונתן. אנו
חוששים אולי יש בדבר סימן לא טוב והקריאה
בשם יונתן תביא מזל רע לבן שלנו…״

מה שקרה היה כמו מקלחת צוננת של מים קפואים. "תראה, זה היה פשוט גרוע, מבולבל, סתמי, מיותר. השיחות היו משעממות, הדרשות היו שטחיות…"

האם כל שאמרנו בטור הזה רלוונטי רק לרבנים? לאו דווקא. כולנו נפגשים בשאלות מסוגים שונים לאורך כל החיים. האם אנחנו עונים עליהן נכון?

כשהתחתנו הייתה בינינו אהבה גדולה. מאז השנים חלפו, הילדים נולדו ונכנסו לשגרה. איך אפשר לשמר את האש הזוגית גם אחרי עשרות שנות נישואין? אתם מוזמנים להצטרף אלינו ללימוד משותף

בסוף התפילה ניגשה אלי אחת המתפללות שכנראה השקיפה עלי בדקדקנות מעזרת נשים ואמרה: "נו, אז אני רואה שגם הבן של הרב לא תמיד מגיע לתפילה. אז אני יכולה להיות רגועה לגבי הבן שלי…"

אצלי ברוך השם זה הסתיים אחרת, אבל מאז אני נושא איתי את הצלקת ואת המחויבות לעשות הכול כדי שדברים כאלו לא יקרו לילדים נוספים.

מה אנחנו כהורים יכולים לעשות כדי למנוע אסונות כאלו?

להיות רב זה להתרגל לכך שאנשים מדברים אליך בגוף שלישי, קמים כשאתה נכנס וחולקים לך כבוד. המזל הוא שבסופו של יום אתה חוזר הביתה ואשתך אומרת לך: "מאמי, עשה טובה ותעביר סמרטוט במטבח ואל תשכח לזרוק גם את הפח".

אז אולי בכל זאת הישראלים שמחים, אבל עדיין מתביישים במדינתם הכובשת, המושחתת, הגזענית והאלימה?

אשת השופט איננה שופטת אם לא תלמד משפטים, ובת זוגו של הרופא לא נעשית רופאה אם לא תהיה דוקטור למחלות. מה פתאום אשת הרב משתדרגת אוטומטית לתואר המכובד של 'רבנית'?

לא אשקר לך ואומר שאיני חוששת מתגובתו של המלך (בפרט כשהוא שותה, אין לך מושג מה הוא מסוגל לעשות…), אבל יש גבול כמה אנחנו הנשים יכולות עוד לבלוע את רמיסת כבודנו ואישיותנו על ידי גברי הממלכה.

משהו חייב להשתנות!

אך כשאותם מחבלים רואים איך אתם ממשיכים לחיות ולבנות, להביא חבילות מזון לנזקקים ולחלק מרק לחיילים, הם קולטים שאין להם סיכוי לנצח אותנו.

עברנו את פרעה והמן, את נבוכדנצר ואת טיטוס – בעזרת השם נעבור גם את הגל הנוכחי ונצא מנצחים.

הלב מסרב להאמין. שוב פיגוע נורא. והפעם בתוך משפחה אחת. איך להתייחס כשכל זה קורה דווקא בחודש אדר, זמן של שמחה וגאולה?