“לפני כמה שנים עבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה.
הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו.
ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא “כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה”.
כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה.
ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד “דוקטור, האם אתחיל למות מיד?“.
התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן”.
(על פי Chicken soup for the soul)
_____________________________________________________
יום רביעי אחר הצהריים. יצאתי עם הילד הקטן שלי החוצה. בסך הכול מאה מטר מפרידים בין הבית שלנו אל הגינה הקרובה. לקח לנו יותר מעשרים דקות להגיע לשם. כל כמה מטרים עצרנו בדרך בעקבות עוד דבר מעניין שיורש העצר הקטן נתקל בו. פרפר, פרח צבעוני, עלי שלכת שהצטברו בצד השביל, מטוס שחלף בשמים.
כשישבתי על הספסל בגינה והקטנצ’יק שיחק עם עצמו במגלשה קלטתי שיחה שהתנהלה מאחורי גבי בין אב כעוס לבנו המתבגר. “פשוט בושה. אתה מתנהג ממש כמו ילד קטן”, נזף בו, “די! צא מזה! אתה כבר בן אדם בוגר, כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה . תפסיק להיות ילד!“.
את המשך השיחה כבר לא שמעתי כיוון שפתאום התייצב מולי הקטן שלי וגרר אותי לראות איתו איזה חרק מעניין שגילה. תוך כדי הליכה התחלתי להרהר ולשאול את עצמי שאלה קטנה. באמת כדאי להפסיק להיות ילד?
___________________________________________________
אתה צריך סיבות טובות כדי שתואיל בטובך לעטות חיוך על פניך, שלא לדבר על לשמוח באמת.
אצלו זה בא באותה הטבעיות והפשטות בהן הוא נושם.
אתה סוחב על גבך מאה קילו של צרות וחצי טון של דאגות, לא נותן לעצמך לחוות את הרגע ולהשתוקק לטוב המצפה מעבר לפינה.
הוא חי לו את ההווה עם כל העוצמות, יודע לשמוח באמת על מה שיש לו בלי לדאוג כל הזמן לְמַה יהיה מחר.
אתה מחכה כבר שיגיע הלילה ותוכל לזרוק את עצמך אל המיטה, לקבור את הראש עמוק בכר, ולהגיד שלום לעולם הזה עד שהשעון המעורר יקרע אותך באכזריות מעולם החלומות.
הוא ממשיך לקפוץ ולפזז, מנסה לאחוז בעוד רגע של עֵרוּת ופעילות ומתחנן שלא תשלח אותו לישון.
אתה לא מנסה אפילו שורה ארוכה של דברים שאתה ‘יודע’ שאין לך סיכוי להצליח בהם.
הוא נופל וקם ושוב נופל ועוד פעם קם בפעם המאה, שולח את ידו הקטנה אל המדף העליון או מנסה לטפס לבד אל המיטה, משימות הגדולות בכמה מספרים על גופו הקטן והחלש, ולא מתייאש.
אתה סיימת שתים עשרה שנות לימוד, גמרת תואר שני, מדבר שלוש שפות ויודע המון על הכול,
ובכל זאת נדהם כל פעם מחדש מהסקרנות הבלתי נלאית שלו לשאול ‘למה’ ושוב ‘למה’ עשרות פעמים ביום, מצליח להפתיע ולהשאיר אפילו אותך בלי מילים על דברים שמעולם לא חשבת עליהם.
אתה כבר לא תמים. החיים לימדו אותך להיות ערמומי ומחוספס. אתה לא לוקח דברים קשה מדי, לא יסדרו אותך בקלות, ולא תצא פרייר בזול.
והוא כל כך תמים ורגיש. בקלות אפשר לעבוד עליו ולהפיל אותו בפח. יש לו אמון בבני אדם והוא לוקח ללב כל אי-צדק ועוול שהוא נתקל בהם.
אתה חייב לנסוע למפלי הניאגרה, לגראנד קניון או לאַלְפִּים כדי לראות משהו שיפעים אותך,
והוא מסוגל להתפעל ולהתרגש ממקל שמצא ברחוב, צעצוע חצי שבור שקיבל במתנה מחבר, או מזרקה של מים בכיכר העירייה.
אתה חייב לשמוע מוזיקה בפול ווליום או ללכת לערב קריוקי כדי לשמוע את עצמך שר,
והוא מפזם ושר לעצמו תוך כדי משחק, מקלחת או סידור החדר בלי לעשות מזה עניין בכלל.
אתה, גם כשאתה עושה משהו, אתה לא שם לגמרי. בראש רצות המחשבות והתוכניות על הצעד הבא, וזה רק עניין של זמן עד שצלצול הסלולארי ייקח אותך למקום אחר.
כשהוא עושה פאזל או מצייר הוא שקוע עמוק ביצירה שלו. גם אם תדבר אליו ותרים את הקול לא בטוח בכלל שיישמע אותך.
ואז בעצם, חשבתי לעצמי, למה לא להיות ילד?
יכול להיות שהמאורעות שעברו והשנים שחלפו גרמו לנו לאבד אוצר יקר עד מאוד של טל הילדות?
ובכלל, האם אדם מבוגר חייב להיות גם ‘זקן’?
האם הוא חייב לחשבן כל הזמן ‘מה ייצא לי מזה’, ‘כמה זה עולה’ ו’מה הסיכויים שזה בכלל יצליח’?
“אל תשליכני לעת זקנה” (תהילים עא,ט), אנו מפילים תחינתנו לפני האלוקים. הסביר הבעל שם טוב הקדוש – כוונת התפילה איננה שכאשר נהיה קשישים בני מאה אלוקים לא יעזבנו.
כוונתה לומר – כשאתה בן עשרים, יהי רצון שלא תושלך עכשיו ל’עת זקנה’.
שלא תהיה צעיר-זקן.
כבד. מיובש. מיואש.
שתשכח להיות…ילד.
אחד הדברים המדהימים בעולם זה חיוך של ילד קטן. מספיקה לך הצצה קטנה בעיניים הצוחקות, בגומות החן המתוקות ובשפתיים הקטנות הנמתחות מצד לצד ואין לך ברירה אלא להצטרף אליו ולחייך. יש בזה משהו מְדַבֵּק. תמיד תהיתי מה הסוד שגורם לך להישבות מיד בקסם הזה. אני לא בטוח שאני צודק אבל נדמה שיש בחיוך הזה משהו אותנטי וטהור. חיוך אמיתי ישר מן הנשמה. נטול פוזות, חף מאינטרסים, לא מנסה לעשות רושם על אף אחד. כמה היית מוכן לשלם כדי שגם לך ייצא אחד כזה?
עוד שבוע ראש השנה.
בהרבה תחומים בחיים צריך לעשות תשובה ולתקן.
אחד הדברים שבהם נראה לנו שמראש חבל לנסות כי באמת אין מה – הוא הגיל.
הרי אם יש דבר בעולם הזה שבאמת לא תלוי בנו זה הגיל שלנו. נרצה או (בעיקר) לא – השעון דופק והשנים עוברות.
באותו אחר צהריים של יום רביעי התחלתי לחשוב לעצמי האם ייתכן שבכל זאת הגיל תלוי בנו?
האם ייתכן שבתוך תוכנו עדיין נמצא לו אותו ילד קטן ואם לא נחנוק ונשתיק אותו נצליח לשמוע את הקול שלו?
האם נצליח להפנים שהשנים והבגרות לא אמורות למחוק ולייבש את אוצר הילדות אלא להוסיף על גביו קומה נוספת שלא תבטל את הראשונה?
האם נבין שאחד הדברים הראשונים בהם אנחנו צריכים לעשות תשובה זה לחזור ולהיות שוב…ילדים?
_____________________________________________________
צריכים אנו לדעת שבאמת לא חוכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות… ההתקשרות עם הילדות, עם תמימותה, מעבירה בנו איזה זרם תמימות שמזדלף בקרבנו, להפיג על ידו את זוהמת הערמימות שנמסכה בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו.
(הרב קוק, ע”פ שמונה קבצים ז,קה)
_______________________________________
עולם-הזקנה איננו כי-אם מפתח ומגלה את יקרת עושר המכמנים אשר באוצר המלא ברכת ה’ של עולם הילדות. והילדות – הבל שאין בה חטא היא, בין כשהיא אצל הילדים בשנים, בין כשהיא אצל הבאים בשנים היודעים לשמור את טל-ילדותם.
(איגרות הראי”ה ג, תשנג)
