מבט עומק לרגל 91 שנה לפטירתו של הראי"ה קוק זצ"ל
אם הייתם חוזרים במנהרת הזמן שש-מאות שנה אחורה, נעמדים בלב כיכר השוק ההומה של פראג, פריז או קהיר, וצועקים בראש חוצות "אין אלוהים!" – מה לדעתכם היה קורה?
ובכן, במקרה הטוב, המקומיים היו בטוחים שאיבדתם את שפיותכם. במקרה הנפוץ יותר הם היו פשוט רוגמים אתכם באבנים. כי לאורך רוב ההיסטוריה, האמונה בכוח עליון הייתה מובנת מאליה, מקובלת ללא ערעור אצל הרוב המוחלט של האנושות. הדיונים הסוערים בעולם העתיק היו בין דעות ואמונות שונות, לא בין מאמינים לאתאיסטים. בספר הכוזרי, כשמלך כוזר מחפש את האמת, הוא מזמין לשולחנו פילוסוף, נוצרי, מוסלמי וחבר יהודי – אך לא מעלה על דעתו להזמין אתאיסט, פשוט כי תנועת כפירה מאורגנת כזו לא הייתה קיימת אז במרחב הציבורי.
אפילו כשדוד המלך מזכיר בתהילים את הכופר "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱ-לֹהִים" (יד,א), הוא אינו מתאר פילוסוף שהגיע למסקנה הגיונית קרה, וממילא יש להתמודד איתה בכלים לוגיים. הנְבָלָה הזו היא עיוות מוסרי של כפיות טובה: אדם קיבל עולם מלא יופי וחיים, אבל בשחיתותו הוא בוחר לעצום עיניים. הוא מתעלם ממי שבחסדו נתן לו את כל זה, רק כדי לפטור את עצמו מאחריות מוסרית.
כשהילד גדל אבל האמונה נשארת בגן
אך בדורות האחרונים התחולל מהפך דרמטי, וכדי לרדת לשורשו כדאי לעשות זום-אין אל תוך תהליך אמוני עדין שעובר על ילד אחד. נדמיין ילד בן חמש השומע בגן "משיב הרוח ומוריד הגשם". מה עובר לו בראש? בדמיונו הוא מצייר סבא גדול וטוב היושב על ענן ומחזיק משפך פלאי שממנו יורדים המים ומשקים את השדות. הציור מתוק מצד אחד, אלילי מצד שני, אבל לגיטימי אם אתה בן חמש. אלא שהילד גדל, נחשף למדע, ולומד כיצד פועלים שקעים ברומטריים ומחזורי מים בטבע. השכל שלו צמח, אך המושגים הרוחניים נשארו בגובה גן הילדים – ואז מבלי משים אלוקים פשוט נעלם לו.
כי אמונה היא סוג של 'בגד'. במידה 5 הוא מתאים להפליא לילד בגן, מחמם ומגן עליו. אך אם נדחוק לתוכו נער בן חמש-עשרה – הבד פשוט ייקרע. הקרע הזה איננו אסון. הוא פשוט ההוכחה שהנער גדל וזקוק לבגד גדול יותר.
מי יסגור את החורים?
ואם נעשה עכשיו זום-אאוט ונביט על העולם בכללו – משבר האמונה המודרני לא נולד בגלל שהמדע הפריך את אלוהים. זה קרה מפני שהשכל הבריא פירק את הקריקטורה הילדותית שחשבנו שהיא אלוהים, בתהליך הדרגתי לאורך דורות. במשך שנים רבות נטו בני אדם להציב את אלוהים בעיקר ב"חורים" שבהם הידע האנושי נגמר. יש המכנים אותו – "אלוהי סתימת החורים". האחראי על הברקים, המגפות ותופעות הטבע הלא מוסברות. אלא שהמנגנון הזה נועד לכישלון מראש: ככל שהמדע התפתח והציע הסברים רציונליים, החורים הצטמצמו, עד שלא נותר לאותו אלוהים מקום יותר.
הדרמה האמיתית התחוללה במאה ה-19, אז הופיעה לראשונה בהיסטוריה מתקפה אינטלקטואלית משולבת ורב-תחומית, שהפכה את הכפירה מתהייה של פילוסופים בודדים בשוליים, לזרם תרבותי המוני ששוטף את העולם. חוקרי המקרא וההיסטוריה טענו שהתנ"ך נכתב בידי מחברים שונים בתקופות שונות, וערערו על סמכות כתבי הקודש. צ'ארלס דרווין הציג את האבולוציה והברירה הטבעית – מנגנון טבעי להתפתחות העולם ללא צורך בהתערבות אלוהית ישירה. במקביל, זיגמונד פרויד הגדיר את האמונה כאשליה פסיכולוגית שנועדה לספק צורך נפשי עמוק בדמות אב מגוננת, ולצדו קרל מרקס הגדיר את הדת כ"אופיום להמונים" שנועד לשמר יחסי כוחות מעמדיים בלתי צודקים.
הכפירה המוסרית
אולם הגילויים הללו לא היו מתפשטים בקרב המונים ללא מצע נוח. הרושם המוסרי השלילי של הדת ההיסטורית באירופה – בעיקר הנוצרית, שהייתה נגועה בשחיתות פנימית, ברדיפת אנשי מדע, במלחמות דם ובאידיאל קדושה המבוסס על עוינות קיצונית לגוף – שימש ככר פורה, כמו צלחת פטרי שעליה תרבית החיידקים של הכפירה יכלה להתרבות במהירות. ברגע שהופיעו הטיעונים המדעיים של המאה ה-19, הם מצאו דור שלם שכבר נגעל מהקריקטורה המוסרית של הדת, ומיהר לאמץ את הלבוש המדעי-אינטלקטואלי החדש כדי למרוד בה.
לניתוח העמוק הזה, שאותו מביא הרב קוק – הרב הראשי הראשון לארץ ישראל ומורה הדרך הגדול של דור התחייה – הוא מוסיף היבט חשוב נוסף: המשבר קיבל תפנית ייחודית עם השיבה של עם ישראל לארצו. במשך אלפיים שנות גלות, חיינו בתנאי "מעבדה" קהילתיים, כמעט כצוללת רוחנית המנותקת מהעולם הריאלי. כדי לשמור שבת וכשרות בקהילה סגורה, הספיקה אמונה מצומצמת, פסיבית, של המתנה לנס וחוסר אונים מעשי.
החול גובה את חובו
אבל ברגע שחזרנו הביתה והתחלנו לבנות מדינה ריבונית, הכל השתנה. בניית צבא, כלכלה, חקלאות ומשפט דורשים אקטיביות, יוזמה ולקיחת אחריות לאומית. אמונה שיכולה להחזיק בית יהודי בגלות, אינה יכולה להנהיג מדינה יהודית בארץ ישראל. כאן התרחש הפיצוץ הבלתי נמנע: החול (החומר, הגוף, האדמה) שהוזנח דורות בגלות, התקומם ותבע את זכותו מהקודש המבוהל. החלוצים שמרדו בדת לא נלחמו בקדוש ברוך הוא האמיתי, אלא בקריקטורה של דת חלשה ומנותקת מהחיים שבה פגשו. כפי שניסח זאת הרב קוק: החול גובה את חובו מהקודש. החילוניות הציונית החזירה לנו את חלקי החיים הבריאים שהזנחנו בגלות.
במקום להיבהל או להגביה חומות, הרב קוק מלמד אותנו להסתכל על הכפירה בעיניים אחרות: כעל "אקונומיקה רוחנית" חריפה. תפקידה ההיסטורי הוא למרק את האמונות הנפולות, לשבור את כלי האמונה הקטנים והמיושנים, ולאלץ את בית המדרש לפתוח את האוצרות העמוקים ביותר של התורה והאמונה.
התובנה הזו מתמצתת בסיפור המפורסם על אדם שבא אל הרב בלב סוער ואמר בגאווה: "רבי, אני אתאיסט, אני לא מאמין באלוהים!". הרב לא נבהל, הקשיב ושאל: "באילו אלוהים בדיוק אינך מאמין?" האיש החל להסביר בלהט את כל טענותיו. חייך הרב: "אתה צודק! באלוהים שאתה לא מאמין – גם אני לא מאמין. אני מאמין באלוהים אחד לגמרי".
הרב קוק טוען שהמלחמה האמיתית בכפירה היא לא דרך התגוננות, אלא דרך הוספת אמונה – גדולה, עמוקה, חיה, משמעותית. כזו שמחוברת לחיים, לקִדמה ולתחייה. ואז לא יהיה צריך להילחם בכפירה כלל. היא פשוט תהיה מיותרת.
