Menu
יוני שלום. אני פונה אליך ראשית כי אני מכיר את מאמריך ומחזיק ממך אדם נבון שיודע להסתכל בגובה העיניים, וממש
הרבה פעמים במהלך היום אני מרגיש כעס. כשמפריעים לי לישון בהסעה, כשהמורה דופק אותי בציון, כשאמא שלי לא מוכנה לתת
מכירים את ה’ליצן של הכיתה’? זה שתמיד יודע לתקוע את המשפט הנכון, להשחיל הברקה מתוחכמת, ולהשכיב את כולם מצחוק? זה
קשהלי כשאומרים לי מה לעשות. אני רוצה להחליט לבד על החיים שלי ולעשות מה שאני בוחר ולא שאחרים מכתיבים לי.
בהרבה הזדמנויות אנשים מבקשים ממני טובה. בלימודים, בבית, בין החבר’ה. העניין הוא שאצלי כל בקשה כזו מקפיצה אוטומטית את המחשבה
מגיל צעיר אני סובלת מפחדים. מִמַה? מחושך, ממפלצות, מרופאי שיניים, מגבהים וזה לא הכול. למרות שאני כבר לא ילדה קטנה,
אני טיפוס פסימי. תמיד רואה את חצי הכוס הריקה. תמיד בטוח שלא אצליח והכול יתפגשש. נכון שלא כיף לחיות בצורה
מאז שהתחיל חודש אלול מדברים אצלנו כל הזמן בישיבה על הנושא של תשובה. הביאו לנו שיחות של אנשים שעשו מהפך
אני אוהבת לדבר. מאוד. עם הרבה אנשים, על המון נושאים. אני בן אדם חברותי ותמיד מוקפת בבנות. אני טיפוס מצחיק
שמעתי פעם פתגם שאומר “כל ההתחלות קשות”. לא יודע למה, אבל אצלי זה בדיוק הפוך. קל לי נורא להתחיל. אני
אני לא יודע אם נולדתי ככה או שפיתחתי את זה עם השנים, אבל השורה התחתונה היא שאני פשוט עצלן.
מאז שאני מכיר את עצמי יש לי “עיניים גדולות”. אף פעם לא מסתפק במה שיש לי. תמיד פוזל הצידה ונמשך
לפעמים יש לי הרגשה שצרות נדבקות אלי כמו אל מגנט. איך שאני נחלץ מאחת, נופלת עלי השניה. בעבודה, בבית, עם
לפעמים יש לי הרגשה שצרות נדבקות אלי כמו אל מגנט. איך שאני נחלץ מאחת, נופלת עלי השניה. בעבודה, בבית, עם
ת’אמת, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של השמחה. זה משהו שנולדים איתו? מין מתנה משמים שפשוט מוּבְנֵית אצלך
שלום לכם, קוראים לי מֶני, אני בן 15, ולומד בישיבת תיכונית באזור המרכז. לקום בבוקר מעולם לא היה דבר קל
אוף, אני בְּדִיכּי. לא יודע מאיפה זה בא לי. לא נכשלתי באף מבחן (לפחות בשבוע האחרון…), ואף אחד לא אמר
אני מתגורר בישוב קטן. אנחנו בסך הכול חמישה עשר בנים ובנות בנוער של הישוב. אחד מהחבר’ה כבר שנה מתרחק מהקטע
הצטרפו לקהילת ‘מילה טובה’ וקבלו פעם בשבוע חינם
את הניוזלטר שלנו עם מענה על השאלות הכי בוערות
סרטוני השראה וכלים מעולים לחיים:
