לפני 53 שנים, בימים אלה, הלך לעולמו דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון.
בדרך כלל מזכירים את הנאומים הגדולים שלו ואת פועלו הציבורי, אבל דווקא היום רציתי להביא צד אחר שלו – הרבה יותר אישי, הרבה יותר אנושי, הרבה יותר… זוגי.
בתוך סערת מלחמת העולם הראשונה, כשהוא בווינדזור שבאנגליה והיא בארץ, בהיריון ובבדידות, הוא שולח לפולה, אשתו, מכתב אהבה יוצא דופן.
לא היתה שם רומנטיקה של דבש, אלא אהבה שנבנית על אחריות, נשיאה משותפת של כאב, הערכה עמוקה ותחושה שזוגיות היא מסע משותף לעבר מטרה גדולה אחת.
אני רוצה להקדיש את המכתב הזה לכל הזוגות, שבשלוש השנים האחרונות חוו מרחקים קשים, במיוחד כשאחד הצדדים היה בשירות צבאי ממושך. המכתב הזה נותן מילים למה שקשה לתאר: המרחק, הגעגוע, תחושת השליחות, וגם הפלא של שני הלבבות שממשיכים לפעום יחד למרות הכול.
המכתב הזה הוא לא רק נוסטלגיה, אלא הזמנה להתבוננות:
מה אנחנו יכולים ללמוד מהעומק והאצילות שהיו שם על הדרך שבה אנחנו בונים את הבית שלנו היום?
* * * * *
ווינדזור, 15 ביוני, 1918
יקירתי,
שני מכתבייך מיום 12 ביוני קיבלתי. אין מילים בפי להודות לך על כתיבתך התכופה. זהו הרגע הטוב והמאושר ביום כשאני מקבל מכתב בכתב ידך. אז רוצה אני ליפול לרגלייך ולבקש את סליחתך, רוצה אני לחבק אותך וללחוץ אותך לחזי, למען שתרגישי איך לבי דופק. אני רוצה לבכות בזרועותייך, לשאת אותך על כפיי ולנשק אותך. לנשק בגעגועים הגדלים אצלי מיום ליום, ולהביא באהבתי מרפא והרגעה לכאב שהורָשתי לך. אולם את כל-כך רחוקה, ואני יכול לראותך רק בתצלום שאני נושא על מדיי הצבאיים, תצלום שעכשיו הוא יקר לי וקדוש.
קדוש, פוליה שלי. זוהי המילה היחידה המביעה במלוא העֹצמה את המשמעות הנודעת לך בחיי. אהבתיך עוד לפני שהתחתנו, ואת יודעת זאת, אם כי לא אמרתי לך זאת. אהבתי גדלה לאחר החתונה שלנו, כי מצאתיך יותר יפה ויותר טובה משציפיתי. עכשיו זוהי יותר מאהבה. את הקדושה שלי, המלאך הסובל המרחף סביבי בלי שאראהו, שאליו נמשכת נשמתי, שאליו אני מביט בעיניים מורמות אל על, כי רואה אני אותך עומדת למעלה, מעלי. כי מה שאת עשית הוא גדול יותר, ללא שיעור יותר, ממה שאני ואחרים עושים. וקֹרבנך כה גדול, עד שאני רוצה לפעמים להסיר כובעי ולהשתחוות, להשתחוות עמוק לגבורתך, אשר כל חיי לא אחדל להשתומם לה ולהעריצה.
כשאני קורא מכתבייך, אני מרגיש כל מה שאת מרגישה וסובל כל מה שאת סובלת. ידעתי גם מקודם שיכבד עלייך הדבר, והרגשתי מה שאת עתידה להרגיש. ועזבתי אותך, יקירתי, לא מפני שאיני אוהב אותך דיי. עשיתי מה שהייתי חייב לעשות גם בשבילך, ואני מבטיח לך, פוליה יקירה, שיבוא זמן – ואין הוא רחוק – ואת בעצמך תרגישי זאת ותביני. אז תראי שהדבר הגדול ביותר שיכולתי לעשות עכשיו למענך זהו להיפרד ולהתנדב ללגיון, לעזוב אותך עם ילד שלא נולד עדיין ולצאת למלחמה, כי המעשה הזה יקדש את אהבתנו ויכשיר אושר חיינו.
כשהתאהבתי בך והחלטתי לאחד לנצח את חיי וחייך, לא רציתי לתת לך אושר קטנטן, זול, של חולין. הכינותי לך האושר הגדול, המקודש, האנושי הנקנה בסבל ובייסורים. לשמחתי הגדולה ביותר בחיי השתכנעתי שנולדת בשביל אושר כזה, שאת מוכשרה לאושר כזה, לסבול יחד אתי בשביל דבר גדול, ואת ראויה שאני ארכין ראשי לפנייך.
משום כך אני כל-כך אוהב אותך, משום כך את כל-כך יקרה לי… יודע אני שלא היית מוכנה לקראת הסבל והניסיון הקשה אשר נפל עלייך פתאום בכל כובדו, אבל ידעתיך דיי למען תהיה בי הוודאות שאת תִשאי את המשא הכבד הזה, וגם תעפילי בדמעות ובייסורים להר הגבוה, שמשם נשקף עולם חדש, עולם של אור וחדווה המבהיק בזוהרו של אידאל רענן לנצח. יש שם עולם אחר, עולם של אושר עליון, יקום נהדר, עולם שרק מעטים יזכו להיכנס לתוכו. כי רק נשמות עשירות ולבבות עמוקים מותר להם להיכנס אליו, ויודע אני כי נשמתך עשירה ולבבך גדול דיו בשביל העולם המעולה והחיים המעולים שאני רוצה להכין בשבילך.
ודבריי הם לא כדי לנחם אותך, כי יודע אני שעתה לא ינחם אותך דבר. את סובלת יותר מדי. את כל-כך בודדה וחסרת ישע. אני מכיר את המשמעות רבת-הייסורים של מילים אלו. אבל אני מבטיח אותך, כי בבדידותך את לא יחידה – עִמך אני בכל נשמתי. לבבי פועם יחד עם לבך, ויהי המרחק ביני ובינך אשר יהיה – אני אנשום עמך יחד ואחיה את חייך ואסבול סבלך ואקווה ואתפלל לרגע של שמחה עמוקה ושל אושר רב, כשנהיה שוב יחד כאיש אחד.






