דמיינו ילדה בת שש שיושבת בתוך חושך בדממה מוחלטת.
היא לא רואה את הפנים של אמא שלה ולא שומעת את קולה.
היא מרגישה רעב, פחד, געגוע ואהבה, אבל הכול נתקע לה בגרון – כי אין לה אף מילה.
אז היא מדברת בשפה היחידה שיש לה:
צועקת, בועטת, חוטפת אוכל מהצלחות של אחרים ומשליכה כל מה שנמצא בהישג יד.
לילדה הזו קראו הלן קלר והיא איבדה את הראייה ואת השמיעה בגיל שנה ושבעה חודשים בעקבות מחלה.
מאז היא גדלה וכינו אותה 'ילדת פרא'. הסביבה כבר התחילה להתרגל לרעיון שאין שם בכלל מישהי שאפשר להגיע אליה.
ואז, במרץ 1887, כמה שבועות לפני יום הולדת שבע של הלן, הגיעה לבית המשפחה באלבמה מורה צעירה בת עשרים ושמה אן סאליבן.
אן ידעה מה זה חושך. היא נולדה למשפחה ענייה מאד, ראייתה נפגעה בילדותה, אביה היה אלכוהוליסט ואמה מתה, אז היא ואחיה הקטן נשלחו למוסד.
אולי בגלל זה היא לא נבהלה מהזעם של הלן. היא הבינה שזה לא זעם של ילדה רעה, אלא של ילדה חנוקה.
ההתחלה הייתה קשה מאד. אן הגיעה עם שיטה: לאיית מילים על כף ידה של הלן, אות אחר אות, בשפת הסימנים, כדי לאפשר לה לתקשר.
היא נתנה לה בובה ואייתה את המילה 'בובה'. אבל הלן לא קלטה.
היא חיקתה את התנועות בלי להבין שיש מאחוריהן משמעות, ובשבילה זה היה משחק של אצבעות, שום דבר מעבר.
כשאן ניסתה להמשיך, הלן כעסה, השתוללה וברחה.
יום אחרי יום הדבר חזר על עצמו – אן אייתה והלן דחתה אותה.
עד לאותו בוקר באפריל, בחצר הבית. אן החזיקה את ידה של הלן מתחת למשאבת מים. מים קרים זרמו על העור, ובכף היד השנייה אן אייתה שוב ושוב: מ-י-ם.
ופתאום הלן קפאה במקומה.
היא קלטה: הדבר הקר והרטוב הזה, והסימנים האלה – הם אותו דבר. לכל דבר בעולם יש שם. אפשר לבקש, לשאול, לספר.
שנים לאחר מכן הלן תיארה שברגע ההוא נשמתה נולדה מחדש. היא לא קיבלה אור ולא קול, אבל נפתחה לה דלת לעולם. בתוך שעות היא התרוצצה בבית כמו רוח סערה, מבקשת לדעת את שמו של כל חפץ שנגעה בו.
ומהדלת הזו יצאה האישה החירשת-עיוורת הראשונה שסיימה תואר אקדמי. סופרת שכתבה 14 ספרים ושהאוטוביוגרפיה שלה תורגמה לחמישים שפות, מרצה ופעילה שנסעה ברחבי העולם ונאבקה למען אנשים עם מוגבלויות והייתה מועמדת לפרס נובל לשלום.
ואן? היא נשארה לצד תלמידתה לאורך כל הדרך. אומנם היא לא זכתה לילדים משלה. אבל היא לימדה ילדה אחת, ודרכה הגיע המסר למיליוני אנשים:
מי שנראה לכם נעול – ייתכן שפשוט עוד לא מצאו לו את המפתח.
מה היה קורה אילו היא ויתרה?
בעוד כמה ימים, ימלאו 90 שנה לפטירתה של המורה אן. היא הלכה לעולמה בגיל שבעים, אחרי חמישים שנה לצידה של הלן. הלן הקדישה ספר שלם לאישה שפתחה לה את הדלת, והנה שאלה שלא נותנת לי מנוח:
מה היה קורה אילו אן הייתה עושה את הדבר ההגיוני ביותר, ומחליטה, כמו כולם – שהילדה הזאת פשוט לא יכולה?
וזו לא שאלה ששייכת לעבר. כי כולנו חיים לצד 'הלן' כלשהי – ילד שמתפרץ, תלמיד שמפריע, בן זוג שנסגר, נערה שעונה "לא משנה" בכל פעם ששואלים אותה מה איתה.
אנחנו מגיבים להתנהגות, אבל שוכחים לשאול איזו מילה הם לא מצליחים להגיד.
ויש פה עוד דבר. כי הלן היא לא רק מישהו אחר.
אולי הלן היא גם אנחנו.
כי לכל אחד מאיתנו יש חדר חשוך, שבו יושבים כוחות וכישרונות וחלומות שאין להם מילה.
מבחוץ זה נראה כמו כעס, עייפות או ויתור. אבל בפנים יש מישהו שמחכה שיפתחו לו.
הכוחות של הלן הרי לא נולדו ליד משאבת המים. הם חיכו שם כל השנים בחושך עד שיבוא מישהו ויגאל אותם.
והשאלה היא כמה כוחות מחכים כך עכשיו, אצל מישהו שאתם אוהבים ואולי גם אצלכם…
אז לשבוע הקרוב, הנה שתי שאלות שיכולות לשנות חיים:
1. איזה כוח שלי יושב כרגע מאחורי הדלת הנעולה? ומי יכול להיות האדם שיעזור לי למצוא לו מילה?
2. מי הוא ה'הלן' שלי? ועשו טובה – אל תחפשו רחוק. זה יכול להיות מי שהכי עיצבן, איכזב או הרחיק אתכם בשבוע האחרון. איזה משפט אחד אנחנו יכולים להגיד לו, או איזו פעולה אחת לעשות השבוע, שתפתח לו את הדלת?
ולסיום הצעה קטנה: חישבו על מי שלא ויתר עליכם פעם, גם כשכולם כבר הפסיקו לנסות. שלחו לו היום הודעה אחת: "תודה שלא ויתרת עליי!"
זה ייקח דקה, אבל יכול להיות שהוא חיכה לה הרבה שנים.
