הבן הבכור שלנו עולה לכיתה ט' ובחר ללכת לישיבה עם פנימייה. התלבטנו מאוד, אבל הוא ממש רצה. זו ישיבה טובה ואנחנו שמחים בשבילו. אבל ככל שמתקרב היום אני מודה שקצת קשה לי לנשום…
עד היום הכי הרבה שהוא היה מחוץ לבית זה יומיים-שלושה בטיול שנתי או במחנה של תנועת הנוער. ופתאום הוא לא יהיה בבית שבוע שלם, ולפעמים אפילו שבועיים.
מי ידאג שהוא אוכל כמו שצריך? שישן? מה אם יהיה לו קשה חברתית? ואם יקרה משהו והוא יתבייש לספר לנו?
אני יודעת שצריך לשחרר, אבל הוא בסך הכול בן 14. איך עושים את הצעד הזה נכון?
*************************
אמא יקרה.
האם פנימייה טובה לילד או שעדיף שיישאר בבית – זו שאלה חשובה בפני עצמה, והרבה תלוי בילד, במשפחה ובמסגרת. אצלנו, למשל, בן אחד למד בישיבה עם פנימייה ובן אחר בלי פנימייה, ושניהם פרחו כל אחד בדרכו.
אבל אתם כבר אחרי ההחלטה, ולכן השאלה עכשיו היא אחרת: איך עושים את המעבר הזה נכון? הנה כמה דברים שיוכלו לעזור:
1. זכרו: זו לא רק פרידה. זו הזדמנות
הפנימייה יכולה להיות עבור הבן המתוק שלכם בית ספר נהדר לעצמאות. פתאום אין אמא שמזכירה לקום, לאכול, להתקלח ולסדר. יש כביסה, תורנויות, חדר שצריך לשמור עליו ואחריות על סדר היום.
וזה חשוב! כי במוקדם או במאוחר הרי הילד שלנו יצטרך לעמוד על הרגליים בעצמו. הפנימייה מאפשרת לו לעשות אימון הדרגתי לקראת הדבר הזה, כשעדיין יש סביבו מעטפת של מבוגרים.
על הדרך הוא גם עשוי לגלות תגלית מרעישה: מגבות נקיות אינן צומחות מעצמן בארון… ולפעמים דווקא המרחק מהבית – גורם להתחיל להעריך אותו יותר.
2. בית ספר ליחסי אנוש
בבית הספר ילדים לומדים זה לצד זה. בפנימייה הם לומדים לחיות זה לצד זה. הם פוגשים את החבר גם כשהוא עייף, עצבני או תופס את המקלחת בדיוק כשאני צריך אותה. צריך לחלוק חדר, להתחשב, להתפשר, לפתור מריבות ולגלות שאנשים אחרים גדלו בבתים עם הרגלים שונים לגמרי משלי. אלו שיעורים חשובים לא פחות ממתמטיקה וגמרא.
3. אל תיבהלו מהגעגוע
יכול להיות שלמרות שהוא זה שרצה ללכת, שלושה ימים אחר כך הוא יתקשר ויגיד: "אני רוצה הביתה". זה נורמלי. תקשיבו. תנו מקום. אל תבטלו את הקושי, אבל גם אל תמהרו להסיק שהכול היה טעות. לפעמים ילד מתקשר ביום שלישי בעשר בלילה שבור מגעגועים, וכעבור חצי שעה הוא כבר צוחק עם החברים. הוא נרגע – אבל אמא נשארת ערה עד שתיים… אל תמדדו את ההתאקלמות לפי ערב קשה אחד. תנו לו זמן למצוא את המקום שלו. געגוע הביתה אינו בהכרח סימן שמשהו לא בסדר. לפעמים הוא פשוט סימן שיש לו בית שטוב להתגעגע אליו.
4. תהיו כתובת, לא קבלני ביצוע
החבר עיצבן אותו? המדריך העיר לו? אל תרימו מיד טלפון כדי לסדר את העולם. קודם שאלו: "מה אתה חושב שאפשר לעשות?". עזרו לו לחשוב ולמצוא פתרון בעצמו. חלק מהמתנה שהפנימייה יכולה לתת לו היא לגלות שהוא מסוגל להתמודד גם כשאבא ואמא אינם לידו.
ויחד עם זאת – כשיש מצוקה אמיתית, חרם, פגיעה או חשש למוגנות – מתערבים ובמהירות.
5. תנו לו מצפן
בפנימייה פוגשים בתים אחרים והרגלים אחרים: איך מדברים, מה רואים בטלפון, מה עושים בשעות הלילה ואיך מתייחסים לגוף ולפרטיות. זו הזדמנות טובה לדבר עם הילד מראש על המצפן שהוא לוקח איתו מהבית.
זה מתחיל בדברים הכי פשוטים: עד היום אנחנו דאגנו במידה רבה שתאכל, תישן ותשמור על עצמך. עכשיו האחריות הזאת עוברת יותר אליך. הגוף שלך ראוי לכבוד – באוכל, בשינה, בהיגיינה וגם בשמירה על הגבולות שלו.
חשוב גם לומר במפורש: אם מישהו – חבר או מבוגר – חוצה את הגבולות שלך, או אפילו עושה משהו שפשוט מרגיש לך לא נעים או לא מתאים, הקשב לתחושה הזאת. מותר לומר לא, להתרחק וחשוב לשתף.
וכך גם לגבי מדיה. כשכולם יושבים ורואים משהו שלא מתאים לך, צריך לפעמים אומץ לומר "זה לא בשבילי" ולקום. ואם בכל זאת נחשפת למשהו שלא רצית או נסחפת לרגע – אל תתבייש. אנחנו כאן.
המטרה אינה להפחיד אותו מהעולם, אלא לצייד אותו במצפן פנימי שיוכל לקחת איתו גם כשהבית אינו לידו.
6. החבל מתארך, אבל לא נחתך
כשאני הייתי בפנימייה בישיבה התיכונית, היה טלפון ציבורי אחד לכולם והיינו צריכים לחכות בתור כדי להתקשר הביתה. היום הטלפון בכיס וקל הרבה יותר לדבר. שמרו עם הילד על קשר. בקרו אותו מדי פעם. הכירו את המחנך ואת המדריך והיו איתם בקשר – לא כדי לעקוב אחרי כל צעד שלו, אלא כדי לוודא שיש שם מבוגרים שמכירים אותו, רואים אותו ויוכלו לשים לב אם משהו לא בסדר. הילד צריך להרגיש שני דברים בו-זמנית: שסומכים עליו מספיק כדי לתת לו מרחב, ושאוהבים אותו מספיק כדי להישאר קרובים.
7. תנו לו לצאת – כדי שיוכל לגדול
חז"ל אמרו: "הוי גולה למקום תורה" (אבות ד,יד). במשך דורות נערים צעירים עזבו את הבית כדי ללמוד תורה, ולעיתים היטלטלו ימים ארוכים בדרכים כדי להגיע לישיבה. ברוך השם, היום ה"גלות" הזאת הרבה יותר פשוטה. אבל אולי נשאר בה משהו מאותו רעיון עתיק: לפעמים דווקא היציאה מהמקום המוכר והנוח מאפשרת לאדם לגלות כוחות חדשים, לבנות את עצמו ולצמוח.
בסופו של דבר אנחנו לא מגדלים ילדים כדי שיישארו תמיד לידנו. אנחנו מגדלים אותם כדי שלאט-לאט יוכלו לעמוד ברשות עצמם – עם הערכים, האהבה והביטחון שקיבלו בבית. כי בית טוב אינו בית שמחזיק את הילד קרוב אליו בכל מחיר. בית טוב הוא כזה שנותן לו שורשים עמוקים מספיק כדי שיוכל לפרוש כנפיים – וביטחון עמוק מספיק כדי לדעת שתמיד יש לו לאן לחזור.
בהצלחה!
כתב: הרב יוני לביא הוא איש חינוך סופר ומרצה. מייסד ומוביל מועדון ההורים
