ב-16 בינואר 1945 הוא הציל עוד 200 יהודים מרכבת למוות.
למחרת, ה-17 בינואר, הוא נעלם ללא עקבות.
לא נרצח בידי הנאצים שנלחם בהם, אלא נבלע במרתפי הקג"ב של אלו שאמורים היו להיות "המשחררים".
בדרך כלל, אנו מציינים את יום מותם של גיבורים. אצל ראול ולנברג, אין תאריך כזה. יש רק חור שחור. סימן שאלה המהדהד כבר שמונה עשורים.
בעולם שבו הרוע שאג והטוב לחש, קולו של ולנברג לא היה רק נקודת אור — הוא היה מגדלור שלם. ואולי זו האירוניה הכואבת מכול: האיש שהאיר את החשכה של אחרים, נבלע בסופו של דבר בתוך חושך משלו.
הבחירה האמיצה
ולנברג נולד למשפחת אצולה שוודית, מהחשובות והמשפיעות במדינה. עתידו היה מובטח. הוא למד אדריכלות בארצות הברית, דיבר כמה שפות, טייל בעולם וספג תרבויות — ועמד בפתחה של קריירה מזהירה.
הוא היה יכול, כמו שעשו רבים אחרים, לעצום עיניים. להסיט את המבט ולהמשיך במסלול הבטוח. אבל משהו בתוכו בער. כשפגש פליטים יהודים מגרמניה הנאצית בשנות ה-30, המצוקה שלהם חדרה לליבו.
ובשעה שהאנושות כולה התגלתה במערומיה – ברוע המשתולל מצד אחד, ובאדישות הרועמת מצד שני – ולנברג בחר לא לשתוק. הוא פעל, ובכל הכוח.
צבא של איש אחד
הוא הגיע לבודפשט ב-1944, דיפלומט צעיר בן 32. תוך זמן קצר פעל לבדו כמו מוסד שלם: הוא הפך את השגרירות השוודית למפעל להנפקת 'דרכוני חסות', פיסות נייר שהיו ההבדל הדק בין תא גזים לבין הזדמנות לחיים. הוא הקים רשת של "בתים מוגנים" תחת חסות הדגל השוודי, ובהם מצאו מקלט כ-15,000 יהודים.
היו שראו בו משוגע חסר אחריות. אחרים הסתכלו עליו כמו מלאך שנשלח משמיים. האמת היא שצריך היה להיות קצת משניהם. כי רק אדם הנגוע ב'טירוף קדוש' מסוגל לעצור משאיות של חיילים נאצים, לטפס על גגות רכבות בדרכן לאושוויץ ולזרוק פנימה מסמכים המשנים גורלות.
כשאייכמן ארגן את צעדות המוות, רדף ולנברג במכוניתו אחרי השיירות והוציא מתוכן מאות יהודים. הפרוטוקול הדיפלומטי לא עניין אותו. גם לא הכבוד האישי. רק דבר אחד עמד לנגד עיניו: הצלת חיים.
פעולותיו ארכו חודשים ספורים בלבד, ובמהלכן הציל ישירות כשלושים אלף יהודים. אך ברגעי הסיום של המלחמה הוא היה שותף למעשה ההצלה הגדול ביותר שלו. כשאדולף אייכמן הורה להשמיד את הגטו הגדול בבודפשט על 70 אלף יושביו, שלח ולנברג באמצעות איש הקשר שלו איום חד למפקד הכוחות הגרמניים בעיר, הגנרל גרהרד שמידהובר: "אם תבצע את הטבח, אדאג שתישא באחריות אישית לאחר המלחמה ותיתלה כפושע מלחמה". שמידהובר ביטל את הפקודה, וכעבור יומיים בלבד נכנס הצבא האדום לעיר ושחרר את הגטו.
היסטוריונים מעריכים כי מכלול פעולותיו של ולנברג הביא להצלתם של כמאה אלף יהודים. כך הפך צעיר בן 32, בפחות משנה, לאדם שהציל יותר יהודים מכל מדינה או ארגון אחר במהלך השואה.
המחיר
ואז, דווקא כשהמלחמה עמדה להסתיים, התהפכו היוצרות. ב-17 בינואר 1945 יצא ולנברג להיפגש עם מפקדי הצבא האדום, בתקווה לתאם את המשך הסיוע לניצולים. במקום זאת הוא נעצר בידי המשטרה החשאית הסובייטית והועבר למוסקבה.
במשך שנים הכחישה ברית המועצות כי הוא מוחזק בידיה. רק ב-1957 הודתה כי מת בכלא בשנת 1947, ככל הנראה בהוראת סטלין. אלא שגם הגרסה הזו עוררה ספקות, ועדויות ומסמכים שנחשפו במשך השנים העלו את האפשרות שנותר בחיים זמן רב יותר.
ממשלת שוודיה, בני משפחתו וחוקרים רבים ניסו במשך עשרות שנים לגלות מה עלה בגורלו. ארכיונים נפתחו, ועדות חקירה הוקמו, אך עד היום נסיבות מותו המדויקות נותרו בגדר תעלומה.
וזו אירוניה אכזרית: האיש שהציל רבבות בני אדם, נעלם בעצמו אל תוך אחד המשטרים האפלים בהיסטוריה.
המורשת
השבוע, כ"א באב, מלאו 114 שנה להולדתו של ראול ולנברג.
האיש שאנחנו יודעים בדיוק מתי נולד, אבל ערפל אופף את נסיבות היעלמותו ומותו.
ואולי יש בכך סמל. יש אנשים שחייהם מסתיימים ביום מותם. ויש כאלה שהשפעתם ממשיכה הרבה אחריו. הם הופכים למגדלור וממשיכים להאיר את הדרך למי שבוחר, בזכותם, לא לעמוד מנגד.
וראול ולנברג הפך לסמל עולמי. מדינת ישראל העניקה לו אזרחות כבוד, רחובות נקראו על שמו, וסיפורו ממשיך להילמד ולעורר השראה ברחבי העולם. לא מפני שחי חיים ארוכים, אלא מפני שבזמן הקצר שניתן לו הוא בחר לחיות למען אחרים.
בתקופה שבה האנושות התגלתה במערומיה – ברוע המשתולל מצד אחד ובאדישות הרועמת מצד שני – הוא הוכיח שגם אם אדם אחד אינו יכול לעצור את כל הרוע, הוא תמיד יכול לבחור שלא להיכנע לו.
הוא הוריש לנו את הידיעה שהבחירה תמיד בידינו: שאדישות היא בחירה. ששתיקה היא בחירה. ושלפעול זו הבחירה היחידה שמשנה את המציאות.
ואולי טוב שאין לנו תאריך מוות ברור. כי גיבורים מסוגו של ולנברג אינם מתים. הם ממשיכים לחיות במעשים של כל מי שבוחר, בזכותם, לא לעמוד מנגד, ומותירים אחריהם אור שממשיך להאיר גם יותר ממאה שנה אחרי שנולדו.
