אבל בואו ונחזור להתחלה…
הכול התחיל כשכרמי, בתי המתוקה בת החמש, תלתה בי עיניים מתחננות וביקשה שאלמד אותה לרכב על האופניים האדומים החדשים שלה.
ירדנו לרחבה שמאחורי הבניין, ובמשך חצי שעה מפרכת רצתי לידה כפוף, אוחז בכידון בכל הכוח, מבועת מהמחשבה שהיא תיפול ותיפצע.
בסוף השיעור הזה, עייף ומרוצה מעצמי, הסברתי לה שזו רק ההתחלה, ושעם אימון יומי, בתוך חודש נכבוש את היעד.
עלינו הביתה, ואני יצאתי להרצאה בצפון.
וכאן, בנקודה הזו, ההיגיון שלי התרסק. כי זו ההודעה שחיכתה לי שעה אחר-כך בווטסאפ המשפחתי.
אני מזמין אתכם לצפות רגע בסרטון הזה, ואז נדבר.
ראיתם? גם אני לא האמנתי. ילדה בת חמש, רוכבת לבד, חופשיה ומאושרת.
איך קרה הנס? מי הטיס אותה במכונת זמן חודש קדימה?
התשובה פשוטה ומטלטלת. לילדת הפלא לא הייתה סבלנות לחכות לאבא שלה. איך שנכנסנו הביתה, היא שיגעה את אחיה, ליאל, בן ה-14 שירד איתה שוב למטה.
הוא הסכים. אבל בניגוד לאביו החששן, אחרי דקה אחת של נסיעה הוא פשוט… שחרר.
והיא? נסעה.
האירוע הזה לימד אותי שלושה שיעורים ענקיים שאני לעולם לא אשכח: על אחריות, על אמונה ועל החיים.
השיעור הראשון והברור ביותר הוא על אחריות. זה מתומצת למשפט אחד שאמרתי אותו אלף פעמים להורים ב'מועדון ההורים' שלי, אבל כנראה לא מספיק הפנמתי אותו בעצמי:
"על כיסא האחריות יש מקום רק לאדם אחד".
כל עוד אני אחזתי בכידון, דאגתי, איזנתי וניהלתי – לכרמי לא היה שום סיכוי לקחת אחריות בעצמה. למה לה? אבא פה. אבל ברגע שהכיסא התפנה, היא נדרשה להתמודד, ופשוט הצליחה.
אבל למה ליאל הצליח ואני לא? כאן מגיע השיעור השני, והוא עוסק בכוחה של אמונה.
הוא, בניגוד אליי, באמת האמין שהיא יכולה. אני, מתוך אהבה ורצון להגן, בעצם שידרתי לה חוסר אמון. הוא, בשחרור הפשוט שלו, שידר לה: "קדימה, אני סומך עלייך, את תצליחי".
לפעמים, חוסר האמון שלנו, זה שמסווה את עצמו כדאגה, הוא המחסום הגדול ביותר של הילדים שלנו, של העובדים שלנו, של התלמידים שלנו – של כל אדם שאנחנו רוצים בטובתו.
וזה מוביל אותי לשיעור השלישי והאישי ביותר: לפעמים צריך לשחרר, גם לעצמנו.
כי תמיד חשבתי שכל דבר טוב לוקח הרבה זמן ושהעיקר הוא להצטייד בסבלנות. שהרי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
הסיפור הזה הראה לי שלפעמים, הקיבעון שלנו על 'הדרך הארוכה' הוא מה שתוקע אותנו.
ראינו את זה ברמה האישית עם האופניים, וחווינו זאת לא מזמן ברמה הלאומית:
איום שהיה נראה שייקח שנים לפרק – אימפריית רשע שהופכת להיות מעצמה גרעינית – קרס בהפתעה בתוך 12 יום.
למדתי מפה שהקפיצה הגדולה ביותר מגיעה לעיתים לא מאימון ארוך ומפרך, אלא מרגע אחד של שחרור אמיץ.
והעיקרון הזה, חברים, גדול הרבה יותר מסיפור על אופניים.
הוא נכון לכל מנהל שמתקשה להאציל סמכויות, לכל מורה שחולם לראות את התלמידים שלו ממריאים, ולכל הורה, במיוחד עכשיו, כשהחופש הגדול מתחיל.
כי דווקא שם, במרחב הפתוח, כשהכיסא של "סדר היום" מתפנה, הילדים שלנו מקבלים את ההזדמנות הגדולה ביותר לתפוס את כיסא האחריות, אם רק אנחנו, ההורים, נאפשר להם.
ואולי יותר מכל, העיקרון הזה נכון לכל אחד מאיתנו, מול עצמו.
כמה פעמים אנחנו אוחזים חזק מדי בכידון של החיים שלנו, מספרים לעצמנו ש"זה נורא קשה", "מה הסיכוי שאצליח?", "זה ייקח לפחות חודש", ולא מאפשרים לקסם פשוט לקרות?
מה אתם חושבים?
