אני גר בפתח תקווה.
בר קופרשטיין גר בחולון.
עשרים דקות נסיעה.
אבל הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה דווקא במרחק 9,000 ק"מ מישראל, בכנס רבנים בארצות הברית.
במושב הפתיחה עלה לבמה בחור בן 24.
צנום. שקט. לא נראה אחד שסוחב על הגב סיפור בלתי נתפס.
בגיל 16 אבא שלו נפצע קשה בתאונת דרכים ואיבד את יכולת ההליכה והדיבור.
בר עזב הכול ונכנס לנהל את חנות הפלאפל המשפחתית כדי לפרנס את המשפחה. הוא אפילו עבר לגור אצל סבא וסבתא כדי לפנות מקום בבית למטפל הסיעודי של אביו.
כמה שנים אחר כך, ב-7.10 בר עבד באבטחה במסיבת הנובה.
כשהטבח התחיל הוא היה יכול לברוח ולהציל את עצמו.
אבל נשאר לעזור.
בזכות ההחלטות האמיצות שקיבל באותו בוקר ניצלו חייהם של מאות אנשים.
אך הוא עצמו נחטף לעזה.
738 ימים הוא שהה בגהינום.
בהתחלה עוד היו מעל הקרקע.
אך ביום ה-47 הורידו אותם למנהרות.
ושם, באחד הרגעים המחבל הסתכל עליו בלגלוג ושאל: "איפה האלוקים שלכם?"
"לא ידעתי מה לענות", סיפר לנו בר. "הייתי בחור מאמין, אבל לא ידעתי מה לומר לו".
בהמשך הם קיבלו מהמחבלים רדיו ישן שמדי פעם הצליח לקלוט תחנות.
ויום אחד, פתאום, בר שומע את אמא שלו מתראיינת ברדיו.
והיא אומרת: "אני יודעת שאלוקים איתו, שומר עליו, מלווה אותו".
בר סיפר שהמשפט הזה נתן לו כוח עצום.
דווקא שם, בתוך החושך, האמונה התחילה להאיר לו מחדש.
אחרי 491 ימים בשבי, אוהד בן עמי שהיה כלוא יחד עם בר, זכה להשתחרר.
"לא קינאת בו?", שאלו אותו האנשים.
"לא", הוא ענה בפשטות, "שמחתי בשבילו, מכל הלב. האמנתי שלכל אחד יש את הזמן שלו משמיים. הייתי בטוח שגם הזמן שלי יגיע".
ואז הוא סיפר עוד דבר מצמרר.
יום אחד המחבלים התקשרו לאמא שלו ואיימו עליה:
"אם לא תלחצי יותר על הממשלה להיכנע לכל הדרישות שלנו – יהיה רע ומר לבן שלך".
והיא ענתה להם כך: "הבן שלי לא בידיים שלכם. הוא רק בידיים של בורא עולם".
ברגע הראשון היה שקט.
ואז המחבל אמר לה: "כל הכבוד".
אחרי השחרור, אחד המקומות הראשונים שבר חזר אליהם היה מתחם הנובה.
המקום שבו התחיל הגהינום.
ושם, ליד אתר הזיכרון לנרצחים – הוא הניח תפילין.
"הייתי חייב לעשות את זה", הוא אמר, "כדי לסגור מעגל".
ואני ישבתי בקהל יחד עם עוד מאות רבנים מארה"ב והעולם, וחשבתי לעצמי: אולי זו התשובה הכי חזקה לשאלה "איפה האלוקים שלכם?"
לא ויכוח. לא נאום.
אלא עם שעובר יום שחור משחור, ובמקום להתרחק, רבים ממנו דווקא מתקרבים מחדש.
זה לא סיפור רק של בר.
זה סיפור של דור שלם.
של גיבורי על, שעמוק בפנים הם היו ותמיד יהיו – מאמינים בני מאמינים.
חברים יקרים,
מצרף לכם את סרטון המפגש המרגש עם הוריו אחרי השחרור:
ואת השיר שמספר את הסיפור שלו – המלחמה האחרונה:
עם ישראל חי!
