הייתי בדרך לתפילה הבוקר כשראיתי שני ילדים גוררים עגלת סופֶּר ענקית.
היא הייתה עמוסה בקרשים ופלטות עץ וגבוהה מהם בראש.
היעד היה ברור: להקים את מדורת ל"ג בעומר הגדולה והמרשימה ביותר בשכונה, ושכל המתחרים יישרפו מקינאה.
לשבריר שניה התלבטתי אם לגשת אליהם. אחרי הכול, אני לא מכיר אותם בכלל.
אבל לא התאפקתי. "וואו", אמרתי בהתפעלות, "הצלחתם לאסוף פה אוצרות חבל על הזמן. אני בטוח שתהיה לכם מדורה שכבר שנים לא ראו פה…"
הילדים הנהנו בהתלהבות.
המשכתי להתלהב יחד איתם: "וגם כל הכבוד לשמעון המנהל של הסופֶּר שהסכים לנדב לכם את אחת העגלות שלו. הוא סיפר לי פעם שהוא מייבא אותן מטיוואן ומשלם 500 ₪ על כל אחת".
הילדים שתקו.
"גם חיים הקבלן ממש אחלה גבר", המשכתי, "לתרום לכם ככה בחינם את הפלטות של העץ. שוות בטח 200 ₪ כל אחד. ובפרט שהוא לחוץ לסיים את הבניה עד האיכלוס של הקיץ. ממש כל הכבוד שככה ברצון נתן לכם את הכול".
הילדים החליפו מבטים נבוכים, ועיניהן נדדו בין העגלה, לשמים, לקצות הנעליים.
אחד מהם התחיל לגמגם. "הם לא…תרמו…אנחנו לקחנו…בהשאלה…". השני הוסיף: "עוד נחזיר…את העגלה".
"תראו, חמודים", אמרתי להם, "המנהג להדליק מדורה בל"ג בעומר הוא באמת יפה וחשוב, אבל הוא לא מתיר לגזול ולגרום נזק לאנשים. רבי שמעון בר יוחאי היה צדיק גדול. מה הוא היה אומר אם לתוך האש שאנחנו מדליקים לכבוד ההילולא שלו, היינו משליכים דפים שתלשנו מהחומש עם פסוקים כמו "לא תגנוב", "לא לגזול" או "ואהבת לרעך כמוך?!"
"אז מה נעשה עכשיו?", שאלו הילדים בהססנות, "כבר לקחנו…"
"תמיד אפשר לתקן", אמרתי, "בואו, אעזור לכם להחזיר את הדברים לבעלים האמיתיים שלהם. אני מאמין שהם לא יכעסו".
סוף הסיפור: את חיים הקבלן לא פגשנו. שמעון מנהל הסוּפֶּר, לעומת זאת, כל-כך התרגש שנתן להם ארגז קרטיבים במתנה פלוס ערימה גדולה של קרטונים שיהיה להם במה להדליק את המדורה.
******************************
ומילה לסיום, להורים.
פגשתי הבוקר רק שני ילדים, אבל יש אלפים כמותם.
ייתכן שחלקם גרים אצלכם בבית.
בבקשה – דברו איתם עוד היום, לפני שהאש נדלקת:
* על למה בכלל מדליקים – מה עומד מאחורי המדורה, ואיך נותנים לתוך האש גם תוכן ולא רק עצים (לרוב הילדים אין מושג…).
* על גזל – של קרשים, של עגלות, של שעות שינה של השכנים.
* על 'בל תשחית' – כי גם עצים, אוכל, כסף וזמן הם משאבים קדושים.
* ועל פגיעות חברתיות – כמו ילד שלא הוזמן, שלא שותף, שלא נחשב. כי זה שורף בלב לראות מהחלון מדורה של "כולם"…כשאתה נשאר בחושך.
* וגם על כללי זהירות פשוטים – לא להבעיר מדורה ליד שיחים יבשים, לא לעשות שטויות, לא להפוך חג לאסון.
ל"ג בעומר יכול להיות חג של אש – אבל גם של אור. זו הזדמנות חינוכית אמיתית – לא כדאי לנו לפספס אותה.
ובקשה אחרונה – אל תשאירו אותם לבד בלילה הזה.
לא כדי לפקח, אלא כדי להיות.
כדי לתת דוגמה, להשרות רוגע, ליצור אווירה. לחנך מהשטח – ולא רק מהספה.
שיהיה לכולנו ל"ג בעומר חם – אבל לא שורף. שידליק אור, אבל לא יכבה ערכים.
וזכותו של רבי שמעון תעמוד לנו ולכל ישראל. אמן!
אנא שתפו. זה חשוב.
