אי אפשר לשתוק יותר: קמפיין החטופים האגרסיבי הוא מיותר, מזיק ומכעיס.
למה מיותר?
למה מיותר?
מפני שאין יהודי שלא רוצה בכל מאודו לראות את 136 האחים שלנו חזרה בבית.
מצוות פדיון שבויים צרובה ב-DNA שלנו מאז אברהם אבינו שיצא לקרב כדי לחלץ את אחיינו החטוף, דרך אלפיים שנות היסטוריה מדממת בגלות, ועד לאנטבה מצד אחד ועסקת שליט ההזויה, מצד שני.
תבדקו בכל ההיסטוריה האנושית: אין עוד עם בעולם ששיחרר אלף מחבלים ורוצחים תמורת חייל אחד.
אז עשה טובה, רונן צור, אל תבזבז את התחמושת על היעד הלא נכון.
בפרט ששם היא פשוט הרסנית.
וזו הנקודה השניה: הקמפיין מזיק כיוון שהוא מכפיל ומשלש את כוח המיקוח של חמאס.
לסינוואר לא נותר דבר.
רצועת עזה היום היא המקום החרב והעלוב ביותר על פני הגלובוס.
המחבלים ניגפים בפני לוחמינו הגיבורים בכל התנגשות ביניהם, והיכולות הצבאיות של חמאס הן עשר דרגות מתחת לאלו של צה”ל.
זה עניין של זמן ושל נחישות עד שנצליח להשלים את המלאכה ולמחוץ את ראש הנחש.
רק דבר אחד נשאר לשטן מעזה – החטופים.
כמה טיפשים אפשר להיות כדי להפוך את הקלף הזה לג’וקר מנצח שבאמצעותו יכריח את מדינת ישראל לעצור את המלחמה, לסגת מעזה, להשאיר את שלטון החמאס על כנו ולהחזיר את כולנו אל השישי באוקטובר.
* “רגע, ואם המשפחה שלך הייתה שבויה בעזה גם היית מדבר ככה?”
אני לא יודע וזה לא רלוונטי. כי פה בדיוק הגענו לחלק המכעיס.
חז”ל אמרו שאדם לא נתפס בשעת צערו.
לכן, אין לנו טענות כלפי בני משפחה שליבם קרוע מדאגה והם מוכנים לשלם כל מחיר כדי להשיב את יקירם. מבחינתם אם סינוואר ידרוש את כל ארסנל הנשק הגרעיני של ישראל – שיקבל, העיקר שהבן החטוף יחזור הביתה.
א-ב-ל
אסור לנו כמדינה להתבלבל בין השבת החטופים שהיא ערך חשוב שנוגע לחיי הפרט, לבין הכרעת החמאס שהיא עניין קריטי עבור הכלל ועבור המשך הקיום של מדינת ישראל.
כי למדינה קטנה שמוקפת אויבים צמאי דם, אין שום אופציה אחרת מלבד הכרעה מוחצת של אויביה. זה הכלל המדמם במזרח התיכון :
או שאתה טורף את הקמים עליך או שתהפוך להיות הארוחה.
במה אנחנו בוחרים?
ושלא נטעה לרגע. חיזבאללה ואיראן, ולצידם שאר מדינת ערב, עוקבים מקרוב אחרי מה שקורה פה.
אם הם יגלו שסינוואר הצליח להוריד את מדינת ישראל על הברכיים לעוד עסקת כניעה, המשמעות תהיה איומה:
200 אלף מפונים שכבר שכחו איך נראה בית, לא יוכלו לשוב אליו בביטחון.
224 חללי צה”ל הגיבורים בעצם הוטעו לחשוב שהם מוסרים את הנפש כדי לנצח את עזה, ובסוף השתמשו בהם לסתם עוד סבב.
360 אלף חיילי המילואים שעזבו בית ומשפחה ועסק כי אמרו להם שהם באים לנקום את דמם של 1145 אחינו שנטבחו וכדי למגר את הרוע הנאצי, פשוט רומו בגדול.
והגרוע מכל – השביעי באוקטובר הבא רק ממתין לנו מעבר לפינה.
אז נכון, אולי נחזיר הביתה 136 אנשים
א-ב-ל
נתיר את דמם של 7 מיליון
כי עכשיו לא רק סינוואר אחד צוחק עלינו מעזה אלא אלף נוחבות כמותו.
אז מה כן נוכל לעשות, אתם שואלים?
א. לחבק את בני משפחות החטופים בכל הכוח, אבל להפסיק את האובססיה האובדנית של התקשורת לתת להם כל הזמן מיקרופונים.
ב. להמשיך ולסיים את מה שהתחלנו, כי כשעומדים מול רוע מזוקק של ברבריות ונאציזם, הדבר המוסרי היחיד שבא בחשבון הוא חיסול מוחלט.
“תמחה את זכר עמלק מתחת השמים”.
בלי למצמץ. בלי להתבלבל. עד הסוף.
