כרמי חזרה מהגן ועיניה בורקות. היא החזיקה בידיה קופסת פלסטיק שקופה ובתוכה צמר גפן רטוב וכמה זרעי שעועית. היא מיהרה למטבח והניחה את האוצר על השיש בזהירות ובעדינות כאילו מדובר בשרשרת יהלומים.
היא סחבה מהסלון כיסא גדול ונעמדה על גביו, לוטשת עיניים בקופסא המלבנית.
חלפו בערך שלוש דקות עד ששמעתי אותה קוראת לי: “אבא, זה לא עובד!”
“מה לא עובד, חמודה?”
“הזרעים. הם מקולקלים”.
“למה את חושבת?”, אמרתי תוך כדי שאני סוקר בקפדנות את המטע החדש, “הם נראים לי בסדר גמור”.
“לא, אני מחכה ומחכה והם לא גדלים…”.
***********************************
“סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות”, הוא אחד המשפטים החביבים על גננות.
אבל אם נדמה לכם שחוסר סבלנות הוא בעיה של ילדים, חכו שתפגשו מבוגרים. ובפרט ישראלים.
כשמארק ולינדה, הדודים מטקסס, ביקרו אצלנו בפעם האחרונה הם היו מאד מתוסכלים.
“אין יזרעאל, פִּיפֶּל דונ’ט האב פיישנס”, קונן מארק, “אצלנו באמריקה אתה מחכה ברמזור, דה לייט איז צ’יינגינג, והכול בנחת.
פה, עוד לא התחלף לירוק, אנד דה גַּאי פרום בִּיהַיְנד, מצפצף אותי שאני נוסעת כבר. מה זה?!”
ויש משהו בדבריו.
המומחיות הישראלית בלעקוף תורים, לגנוב רמזורים ולהשתחל לנתיב האחר בשנייה האחרונה – נובעים בדיוק מהנקודה הזו. מחסור חמור במצרך הנדיר ושמו ‘סבלנות’.
לא אשכח את טיגיסט, נערה מקסימה מהעדה האתיופית.
התעניינתי אצלה פעם מה פירוש השם המיוחד שזכתה לו. היא מהירה להסביר: “טיגיסט באמהרית זה סבלנות”.
“נו”, שאלתי בחיוך, ויש לך סבלנות, טיגיסט?”
“חחחחחח”, היא אמרה, “ממש לא”.
מתברר שבדרך לסבלנות אין קיצורי דרך.
זה שאבא ואמא יקראו לך שָׁלֵו לא יעשה אותך רגוע, וזה שתקבלי את השם סבלנות – לא יהפוך אותך לכזו.
ופה הבעיה הגדולה שלנו.
כי החיים מצריכים מאיתנו המון סבלנות.
היינו רוצים לתקתק עניינים. לקפוץ לבוטום ליין. לעמוד האחרון בספר. לסוף של הסרט,
אבל אנחנו לא מוצאים את השורט-קאט שיוביל אותנו לשם.
היינו רוצים לגמור כבר טירונות / לסיים את התואר / להתקבל לעבודה / למצוא חתן / להכנס להיריון / לצאת ממנו / שיגדלו הילדים / שיתחתנו,
אבל הזמן, כאילו בכוונה לעצבן, מתקדם ל-א-ט ל-א-ט…
ובתור עם נשבר לנו כבר מהגלות. עשינו צעד אמיץ וחזרנו לארץ המובטחת וציפינו למצוא קצת שקט ושלווה.
אלא שאז התברר שלא נחתנו בשוויץ הקרה אלא במזרח התיכון הלוהט.
גילינו שגם אחרי 75 שנה זה עדיין מרגיש כאילו אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ.
ואז פרצה מלחמה, ואנחנו מיהרנו לפנטז על מהדורה שניה של “מלחמת ששת הימים”.
והנה חלפו שלושה חודשים ושום הפי-אנד עוד לא נראה באופק.
מה יכול לעזור ברגעים כאלו?
מי מכיר תכשיר חיזוק לעצבים מרוטים של מי שנמאס לו כבר לחכות?
אז הנה, חברים יקרים, 3 מחשבות ו-2 עצות על איך לשרוד את הבינתיים. איך למצוא את החנות שמוכרת סבלנות:
1. “לכל זמן ועת”
להאמין שהכול מְכֻוָּן מלמעלה.
או כמו שסבתא שלי הייתה אומרת “כשזה צריך לקרות זה יקרה”.
כי לא רק הזיווג שלך כתוב בשמים.
גם היום והשעה של החופה שלכם!
ולכן, אם עדיין לא מצאתי את אהבת חיי או לא זכיתי להפוך לאמא –
כנראה טרם הגיע הרגע הנכון שזה יקרה.
2. “המציאות אין לה כנפיים”
כך אמר הרב קוק לפני 100 שנה. והוא לגמרי צדק.
בין אם נאהב את זה ובין אם לא, אלוקים בחר לברוא עולם שמתקדם בתהליכים ולא בקסמים.
הכלל הזה תקף לגבי זרעים של שעועית בצמר גפן רטוב, ונכון פי מיליון בדברים גדולים וכלליים.
שמתם פעם לב למשפט שאנחנו מדקלמים כל בוקר בתפילה – “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח”?
כן, גאולת ישראל היא כמו צמח שגדל לאט לאט.
ומי שחשב שכיוון שאתמול הכרזנו על המדינה אז היום חייב לבוא המשיח – חי בדמיונות.
נכון, ייתכנו הפתעות, אבל אף אחד לא מבטיח אותן.
חז”ל התעקשו לשנן לנו שוב ושוב: “גאולתם של ישראל קימעא קימעא”.
3. מה בינתיים?
לדעת שגם אם על פני השטח לא ניכר שינוי, ברובד הסמוי עשויות להתרחש התפתחויות דרמטיות.
כך קורה אצל עֻבַּר שכל שבוע היריון שחולף – קריטי בהתפתחות שלו.
כך קורה בתקופות לימודים או בשנות רווקות מתמשכות. הזמן לא מתבזבז אז לריק.
זוהי תקופה של צמיחה והבשלה ובסוף נגלה את הפרי המתוק שלה.
והבטחנו גם שתי עצות:
1. תעריכו את הישגי הביניים!
כי מי החליט שרק הגעה ליעד הסופי תיחשב ניצחון?
כל צעד בדרך אליה הוא הישג וכל טיפת זיעה שניגרת בדרך לפסגה – ראויה להוקרה.
2. חפשו חלופות
כדאי להיות פתוחים למחשבה מחוץ לקופסא ולעצה ממומחים, לגבי דרכים לייעל דפוסים ולקצר תהליכים.
נכון, לא תמיד זה אפשרי ולשם כך רשמנו את כל הסעיפים הקודמים, אבל לפעמים כן. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל הוא לא מתעקש עליה, אם אפשר לקצר טיפה…
***************************
בעוד שלושה ימים יגיע ראש השנה לאילנות.
אחד הדברים שאנחנו יכולים ללמוד מהשתיל הקטן הוא סבלנות.
להפסיק לחיות עם סטופר.
לא להתעסק בשאלה – “מה יהיה?” או “מתי יגיע הסוף?”, ובמקום זה להתרכז בלהרים מבט אל השמים ולצמוח אל-על בכל הכוח. בלי חשבונות ובלי למדוד כל הזמן תוצאות.
ט”ו בשבט שמח!
מצורף סרטון בנושא:
