מלחמה: הסוף!🚀

“אין מנוס מפלישה יבשתית וכיבוש שיטתי של האיים”, אמר בקול צרוד תוך שהוא מראה באצבעו על המפות שנפרשו על השולחן, “נתחיל בקיושו, האי הדרומי. אם הכול ילך כמתוכנן בתוך חצי שנה נשלים את ההשתלטות. משם נמשיך אל הונשו, האי המרכזי, שם נמצאת טוקיו הבירה. הכיבוש שלו יארך כשנה נוספת”.

“אבל מה יהיה המחיר?”, שאל הנשיא וצליל של כאב נשזר בקולו, “כמה חיילים נאבד עוד בדרך? הלב של העם האמריקאי לא יכול עוד לראות ארונות קבורה של צעירים”.

רק אתמול נהרג ג’יימס, בן אחותו, כשטייס קמיקזה יפני התרסק על האונייה בה שירת והוא טבע יחד עם עוד 180 חיילים.

ויליאם דונובן, ראש המודיעין, מיהר להשיב “יש תחזית אופטימית, אדוני הנשיא, ויש פסימית. במקרה הטוב שנאבד כחמישים אלף חיילים. במקרה הרע”, אמר והנמיך את קולו, “זה עלול להגיע גם לחצי מיליון”.

פניו של הנשיא התעוותו מכאב וראש המודיעין מיהר להוסיף “אך גם היפנים ישלמו מחיר. זה יגיע למיליוני הרוגים אצלם. עשרה ואולי אף יותר. כמה חבל שלקורצ’יקה אנאמי (=שר המלחמה היפני) זה לא מזיז”.

“חייבים לחסל את המנוול הזה”, דפק טרומן על השולחן, “כל עוד הוא בראש, המלחמה הזו תימשך לנצח”.

“אתה יודע, אדוני הנשיא”, ניסה הרמטכ”ל להיות ענייני, “שזה בלתי אפשרי. הכלב הזה מסתתר כבר חודשים שמונים מטר מתחת האדמה בטוקיו. אין לנו דרך להגיע אליו”.

דוחו”ת המודיעין אכן היו ברורים. המפקדה הראשית של הצבא היפני נבנתה עמוק במעבה האדמה כדי להגן עליה מהפצצות מהאוויר ומוקמה בכוונה מתחת לבית החולים ‘קִיפָא’, המרכז הרפואי הענק ששירת את תושבי העיר. בצמוד למפקדה גם הוטמן מאגר הדלק האדיר טאקומי, שהזרים אנרגיה אל בתיה ומפעליה של טוקיו, הגדולה בערי אסיה.

“ומה לגבי ה’נץ הכחול’?”, שאל הנשיא והיישיר מבט לרמטכ”ל, “הבטחתם שהוא יהיה ישים עד סוף שנת 44. חצי שנה עברה מאז, מתי לכל הרוחות כבר נוכל להשתמש בו?”

מדובר היה בנשק החדשני ביותר של צבא ארה”ב. טיל אוויר-קרקע עם יכולות לחדור בטון ופלדה כאילו היו נייר ולפצח בונקר ממוגן הנמצא עשרות מטרים מתחת האדמה ולהשמיד אותו.

“המלחמה עיכבה את הכול”, הצטדק הרמטכ”ל, “כרגע אנחנו במרחק ימים ספורים מהכשרתו לפעולה, אבל אתה הרי מבין, אדוני הנשיא, שזה לא רלוונטי. גם אם המפציץ שלנו יצליח לעבור את אש הנ”מ של היפנים ולשגר את הטיל לעבר המפקדה, בהכרח ייפגע גם מאגר הדלק הענק ששם. הפיצוץ האדיר ייצור מכתש בגודל של קילומטרים. בית החולים על עשרות אלפי המאושפזים שבו, רופאים, אחיות, יולדות, יתאדה בתוך שניה בכדור האש שייווצר. אף מדינה מעולם לא נקטה בצעד כה הרסני”.

“דונובן, כמה הרוגים יהיה ליפנים בפיצוץ כזה?”, שאל הנשיא.

“קשה להעריך”, גמגם ראש המודיעין, “לפחות 200,000 איש באופן מיידי. זה בלתי נתפס”.

הנשיא עצם את עיניו ושקע במחשבות. בדמיונו צפה דמותו של ג’יימס, אחיינו האהוב ושל כל חבריו שעדיין חיים אבל מי יודע האם ישובו הביתה אם המלחמה הזו לא תיגמר.

“זה בלתי נתפס, בלתי נתפס”, מלמל הנשיא, ולפתע פקח את עיניו. “זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו”, הרים לפתע את קולו “דבר בלתי נתפס!!! זו הדרך היחידה להראות למטורפים האלו למה אנחנו מסוגלים ולשים קץ למלחמה הארורה הזו”.

************************************

ב-6 באוגוסט 1945 המריא מפציץ מדגם B-29 של יחידה 509 מבסיס הטיסה האמריקאי באי טיניאן לכיוון יפן. קולונל פול טיבטס, אחד הטייסים האמריקאים הוותיקים ישב מאחורי ההגאים. הוא היה מנוסה מאד בהתחמקות ממערכות נ”מ ובקרבות אוויר.

כשעה וחצי לאחר ההמראה נראה נהר הסומידה שהעיר טוקיו פרושה לאורכו. שש דקות נוספות חלפו ואל מול המטוס הזדקר הבניין הענק של בית החולים ‘קִיפָא’ על 23 קומותיו.

ידו של הקולנל טיבטס רעדה מעט כשמיקם את סימון המטרה על הצג. הוא ספר לאחור: 5…4…3…2…1, לחץ על ההדק וחש מכה קלה בכנף.

“הנץ הכחול” יצא לדרכו.

הקולונל משך בכל הכוח במוט הכיוון של המטוס לצד מזרח ודאה אל-על כשהוא חותר להתרחק ככל האפשר מן המקום.

כעבור 60 שניות נשמע פיצוץ אדיר.

פטריית ענק של אש ועשן הופיעה מעל העיר טוקיו ונראתה למרחק מאות ק”מ.

מאגר הדלק האדיר התפוצץ, המרכז הרפואי הגדול במזרח אסיה הפך לאבק ומהמטכ”ל היפני לא נותר דבר.

לקח עוד זמן עד שהתבררו לגמרי מימדי ההרס, אך 180 אלף איש נהרגו על המקום ועוד עשרות אלפים מתו מפצעיהם עוד באותו שבוע.

כעבור 3 ימים הודיע הירוהיטו, קיסר יפן, על כניעה ללא תנאי.
המלחמה הסתיימה.