אנחנו כבר יודעים איך לנחם אבלים כשנפטר קשיש בן 80. אדם שזכה לחיות את חייו, ומת על מיטתו בשלווה מוקף בנכדיו.
אבל מה אומרים לאלמנה בוכיה בת 25 שאוחזת בידה תינוק בן שנה שיגדל ולא יזכור את מראה פניו של אביו?
איך מנחמים הורים שקוברים את בן זקוניהם שנפל בקרב ובמקום שהוא יגיד קדיש עליהם, הם אומרים עליו?
מלחמת שמחת תורה זרקה אותנו אל מציאות נוראה.
מסה בלתי נתפסת של אנשים צעירים שחייהם קופדו באכזריות, ומשפחות שלמות שנמחקו ברגע אחד.
איך מנחמים את קרוביהם? מה אומרים להם?
האם יש דרך לחבוש את פצעי לבבם בעת כזו?
ראשית נאמר שהדבר החשוב ביותר הוא עצם היותנו לצידם.
“עימו אנוכי בצרה” (תהילים צא,טו).
עיניים מצטלבות, לחיצת יד חמה ובוודאי חיבוק – שולחים כוחות וחיזוק, אפילו מבלי שאמרנו מילה.
והאמת, ספק אם יש מילה כזו.
כשאהרון הכהן איבד את שני בניו ביום אחד הוא פשוט שתק.
“וידום אהרון” (ויקרא י,ג).
כי ישנם רגעים בהם המילים קטנות מכדי להביע את עוצמת השבר, והדבר הקולע ביותר לשקף את שאירוע הוא הדממה.
שנית, נסו להקשיב למה שיש להם לומר.
האזינו לכאבם, לזכרונותיהם, לסיפור נפילת אהובם.
השיתוף הזה מקל עליהם. “אדברה וירווח לי” (איוב לב,כ).
אם יש ביניהם כאלו שיעדיפו לדבר דווקא על נושאים אחרים – גם זה בסדר.
ההלכה מלמדת שממתינים עד שהאבל פותח בדברים ורק אז אנחנו משתלבים בשיחה, ללמדנו, שצריך לקלוט את המקום בו הוא נמצא ולזרום איתו משם ולא ‘להנחית’ עליו את מה שיש בתרמיל שלנו.
עצה טובה: אל תנסו לתת פרשנויות אמוניות ואל תנסו להיות הדוברים של אלוהים.
נסתרות דרכי ה’. איננו יודעים להסביר מדוע אדם מסוים נפגע ונהרג, ואילו חברו שהיה צמוד אליו יצא בלא פגע.
כיהודים אנו מלאי אמונה בהשגחה ובכך שעולמנו אינו הפקר.
עם זאת, איננו נביאים ואין לנו יכולת לתת פשר והסבר לגורלו של אדם מסוים.
מה שכן, אם מדובר בחייל שנפל על משמרתו, ניתן להביע הערכה על מסירותו וגבורתו למען בטחון המדינה, ועל זכויותיו העצומות בכך שנלחם ברשעה והגן על חיי עם ישראל.
זאת ועוד, בניגוד לתחושה של עמידה מול חור שחור כשצילו הסופני של מלאך המוות מרחף מעל, כיהודים אנו באים בגישה אחרת.
אנו מאמינים שאדם אינו רק גוף, אלא קודם כל נשמה.
וגם כשהגוף נטמן באדמה הנשמה ממשיכה הלאה, אל מקום טוב יותר.
האמונה הזו, שאהוב ליבם נמצא כעת בגן עדן, תחת כנפי השכינה, יכולה לנסוך כוחות ונחמה בלב האבלים ולהקל במידת מה את הכאב הגדול.
דבר רביעי, הציעו עזרה טכנית.
בדקו האם יש דבר מה מעשי שתוכלו לעשות למענם. בישולים, ארגונים, שמירה על הילדים, עזרה כלכלית.
ולסיום: אומרים שהיום הקשה ביותר בשבעה הוא היום השמיני.
העולם ממשיך אז במרוצתו, ואלו שאיבדו את יקירם נותרים מול קירות דוממים, זכרונות אילמים וגעגועים צורבים.
לכן, אל תשכחו אותם ביום שאחרי וגם לא חודש אחרי.
הניסיון מלמד שהחיים חזקים מכל. ברגע הראשון נדמה שבמותו של אהוב ליבנו גם החיים שלנו נגמרו.
אבל הזמן הוא רופא גדול, והימים שחולפים מאפשרים לחזור אט אט אל החיים, אל השמחה, אל המשפחה ואל שאר החלומות והמשימות שעוד נכונו לנו.
נ.ב רבים שואלים: האם חיוני שתהיה היכרות מוקדמת עם משפחה של נופלים כדי לבוא לנחם אותה?
התשובה היא לא. בעת הזו כל עם ישראל משפחה אחת ואותו חייל שנפל על משמרתו עשה זאת גם עבורנו.
ביקרתי כבר בכמה בתים כאלו, הצגתי את עצמי כיוני מפתח תקווה ואמרתי להם שבאתי להיות איתם ולומר להם בשם כל עם ישראל – “אנחנו אוהבים אתכם ומחזקים אתכם” והם היו אסירי תודה על כך.
