זה נחת עליו כמו רעם ביום בהיר.
הידיעה הנוראית על האסון המתקרב.
עד אותו רגע חייו התנהלו בשלווה ובנעימים כמי הנחל הצלולים שזרמו בפאתי כפרו. הוא היה איש חרוץ וזכה לראות ברכה בעמלו. בגידול הילדים, בבניית ביתו, במטע הגפנים שטיפח במסירות.
הכול היה נח וטוב והוא איחל לעצמו שבדיוק כך ימשיך גם הלאה.
כן, הוא ידע על השחיתות הסובבת אותו. על החמס, הפשע והתועבות שהלכו וגאו. אבל אותו – זה לא עניין.
בתחילה עוד חש כלפיהם בוז ותיעוב.
בהמשך כבר השתלטה עליו אדישות קהה.
“זה מה שבישלו לעצמם – וזה מה שיאכלו” אמר תמיד לאשתו. כל מעייניו היו נתונים לעצמו ולמשפחתו.
עד שהגיע אותו יום נורא שטרף את כל הקלפים. הבשורה המחרידה על השואה המתקרבת: מבול. חורבן. השמדה טוטאלית.
מאותו רגע התהפכו חייו.
הוא עצר את שיפוץ ביתו, זנח את הכרם, ואת כל כוחותיו הקדיש לבניית התיבה.
השנים חלפו והעבודה התקדמה באיטיות כשהיא מופרעת לעיתים רק על ידי שאלות סקרניות של עוברי אורח.
הוא כבר התרגל לצחוק המתגלגל וללעג המר שהיו מנת חלקו כשסיפר להם על האסון הקרב, אבל לו כבר לא היה איכפת. ‘שימותו כולם, רשעים ארורים. אני את עצמי ומשפחתי אציל…’
מאה ועשרים שנה ארכה המלאכה ובסופה עמדה יצירת הפאר על תילה. שלושים יום נותרו עד ליום הגורלי אך הוא היה רגוע. ידע שאת שלו עשה והכול מוכן.
באותו לילה הלך לישון מוקדם כשחיוך של שביעות רצון נסוך על פניו.
בחצות הלילה נחתכה הדממה בזעקה חדה.
“לאאאאאאא!”
הוא התיישב במיטתו שטוף זיעה כשכל גופו רועד.
החלום היה כה מוחשי!
המים הרותחים הגועשים…
הבתים הנשטפים בזרם כגרגרי חול שהרוח משחקת בהם…
הבכי ההיסטרי של הילדים…
האימה והבעתה בעיני האמהות.
הזעקות היו כה מחרידות עד שחדרו אפילו את החלון האטום של התיבה שצפה על פני המים.
לא! הוא לא מסוגל.
הוא לא ייתן לזה לקרות!
הוא זינק ממיטתו ומיהר להתלבש ועם אור ראשון דפק על דלתו של ראש הכפר. את כל כוח השכנוע שלו גייס כדי להסביר ששואה מתקרבת ורק מהפך קיצוני עשוי לבלום את האסון. הוא ביקש והתחנן, הזהיר וגם איים, הפציר ובכה, ולמרות שלא מעט דחו אותו על הסף כמשוגע והזוי, היו גם כאלו שהקשיבו ושינוי מתון החל אט אט לקרום עור וגידים.
שעון החול הלך והתקדם בקצב מהיר והוא רתם את כוחותיו עד כלות, כשהתרוצץ בימים ובלילות בין הבתים והכפרים כדי לנסות לעצור את המפולת.
חודש חלף והרגע הגורלי הגיע. עיניו היו טרוטות משבועות של חוסר שינה וקולו נצרד מניסיונות השכנוע, אך סימן השאלה הגדול ריחף באוויר.
אין ספק שהתחוללה תפנית בשלושים הימים האחרונים. ועדיין, האם יהיה די בזה כדי למנוע את האסון?
הוא ניצב למרגלות פרי עמלו במאה ועשרים השנים האחרונות כשעננים עבים החלו לכסות את השמים. שחורים, מכוערים, מאיימים. כדוגמתם מעולם לא ראה.
ואז הוא התחיל לבכות. נפל על ברכיו ובלב קרוע ומורתח נשא תפילה.
לוהטת, מטלטלת, צורבת בבשר. תפילה כמו שלא התפלל מעולם.
הוא זעק לאלוקים בכל כוחו כשמאחוריו מתגודדים המוני נשים וילדים, גברים וזקנים שמביטים באימה אל השמים.
טיפה גדולה ועבה של גשם התנפצה על אפו, כשידה של אשתו החלה מושכת אותו: “בוא בעלי. חייבים להיכנס לתיבה ע-כ-ש-י-ו!”
רגע ההכרעה הגיע!
לפתע הבריק רעיון במוחו.
הוא זינק לעבר ביתו ויצא משם כעבור רגע אוחז בידו גזיר עץ בוער ששלף מן האח. הוא החל לרוץ כאחוז טירוף לעבר התיבה. שלושת בניו החסונים שקלטו מה הוא עומד לעשות ניסו לאחוז בו ולהוציא מידו את העץ, אבל בכוחות בלתי מוסברים הוא התגבר עליהם ופרץ קדימה כשהוא משליך את הלהבה שבידו אל תוך התיבה.
בתוך רגע האש אחזה בדפנות ופרי יצירתו המפואר באלפי שעות יזע ועמל הפך ללפיד בוער עד לב השמים.
זעקות השבר של אשתו התערבבו בקולות האנשים ההמומים ובצווחות הבהלה של המוני חיות נמלטות מן התיבה.
הוא נשא עיניים לשמים ובקול חרישי לחש “לא אעזוב אותם. אם לא תחוס עליהם – אלך גם אני עמם…”.
ובאותו רגע משהו קרה.
רוח צפונית עזה החלה לנשב ולפזר את העננים. מעט הגשם שרק החל לרדת נעצר כשהוא מסיים לכבות את האש הבוערת בתיבה ומותיר ערימת עצים מפויחת.
שמש מאירה התגלתה בשמים הכחולים וקשת צבעונית מרהיבה ביופייה נפרשה בין הארץ לשמים.
************************************
* הורידו והדפיסו לשבת עלון יפהפה לפרשת נח
