הלילה, לפני 5 שנים, כמעט ואיבדתי את חיי.
חזרתי אז מהרצאה לקראת יום הכיפורים ביישוב רתמים שבדרום.
השעה הייתה 11:30 בלילה ואחרי נסיעה ממושכת היינו במרחק דקות ספורות מהבית.
מאחורי ההגה של הוולוו הכסוף ישב חברי, אבנר, ואני לצידו שקוע בספר.
ואז, לרגע קט אבנר העייף עצם עיניים…
בתוך שניה הרכב סטה מן הדרך והתנגש במעקה הבטיחות שמבדיל בין כביש 40 לירידה למחלף. הוולוו ספג מכה אדירה. הצד הימני בו ישבתי התרסק, והגלגל נתלש ועף לצד השני של הכביש.
הרכב הסתובב על הכביש ב-180 מעלות ונבלם במעקה הבטיחות שממול כשהוא עומד בניגוד לכיוון הנסיעה.
למרבה המזל המכוניות הבאות הספיקו לעצור מבלי להתנגש בנו וכך נמנעה תאונת שרשרת.
אחרי כמה שניות של הלם אבנר ואני פתחנו את דלתות הרכב ויצאנו החוצה.
הסתכלנו אחד על השני נדהמים.
שנינו עמדנו על הרגליים בריאים ושלמים ללא שריטה.
איך זה קרה?
אינני יודע. “מאת ה’ הייתה זאת היא נפלאת בעינינו”.
אולי כפי שחז”ל אמרו: “שלוחי מצווה אינם ניזוקים” (קידושין לט,ב). אומנם לרכב זה לא עזר, אבל אנחנו היינו בדרך חזרה משיעור תורה, וכאשר התרחשה התאונה הכנתי את השיעור לפרשת השבוע עבור יום המחרת – אז זכינו והפח נשבר ואנחנו נמלטנו.
ועדיין, כשדבר כזה קורה לך בדיוק בשבוע בו ה’ חותך חיים לכל חי, המחשבות לא מרפות ממך.
חשבת עד היום שהחיים בטוחים ושום דבר רע לא יכול לקרות לך?
הנה מתברר שכפסע בינך לבין המוות.
היית רגיל להתייחס לכל מה שיש לך כמובן מאליו?
והנה ברגע אחד את כמעט מאבד את הכול.
לאן להמשיך מכאן הלאה? זאת השאלה הגדולה!
כי אין טעם לחיות אחוז פחדים וחרדות מפני אסון שאולי עוד רגע יקרה.
אבל יש טעם לחיות במלוא העוצמה ולמצות עד הסוף כל רגע של חיים.
אירוע כזה גם מזמין אותך להיזכר בכל מיני שאיפות וחלומות שמקננים בך שנים אבל תמיד אתה דוחה אותם ואומר: ‘נו, אני עוד צעיר. מה בוער? יום אחד זה עוד יקרה…’
אבל מי יודע האם היום הזה יגיע?
באותה שבת כשניצבתי מול כל הקהל בדרשת שבת שובה פתחתי בהודאה לגומל לחיים טובות שגמלני כל טוב.
סיפרתי להם על הנס והזמנתי את כולם (וגם אתם שקוראים עכשיו את הסיפור הזה מוזמנים להצטרף אליהם) –
בואו לא נחכה לאף תאונה, חלילה, כדי להעריך את אוצר הגדול שיש לנו ביד.
את המשפחה ואת האהבה
את התפילה ואת השבת
את היופי של העולם ואת הפלא של החיים
שנזכה להיות ראויים לכל המתנות שקיבלנו…
