איתן קרע את המעטפה ושלף ממנה את הדף. היה רשום עליו רק משפט קצר:
“עברות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שיירצה את חברו”
מיכל
מי זאת בכלל מיכל? קימט איתן את מצחו, מנסה להיזכר. ומה היא רוצה ממני יומיים לפני יום כיפור?
לקח לו כמה שניות עד שנפל האסימון:
כמובן, מיכל כהן. לפני חצי שנה הם יצאו למשך כחודש והיה נראה שהיא מאד מעוניינת…
אבל אז הוא פחות התחבר וערב אחד הרים אליה טלפון וחתך.
מבחינתו הסיפור נגמר. הוא שכח ממנו וכבר אחרי יומיים יצא עם הבאה בתור.
מבחינתה, התברר לו עכשיו, ממש לא. היא לקחה את העניין ללב ונפגעה.
נו, מה עושים עכשיו? חיכך בדעתו. להתקשר אליה שוב ולהתנצל?
לא כדאי, חשב לעצמו, לשמוע אותי שוב רק יקשה עליה יותר, זה יעורר מחדש את כל הרגשות שלה כלפיי.
עדיף להשאיר את זה מאחורינו, חתם את הדיון בראשו, היא כבר ילדה גדולה. היא תצליח להתגבר.
מאז חלפו שלושים שנה…
איתן סיים את ישיבת ההסדר ועשה תואר באדריכלות. הוא התחתן עם ענבל ונולדו להם ארבעה ילדים.
ושוב הגיע יום כיפור.
לא ברור למה ואיך אבל פתאום הסיפור הזה הבליח במוחו והחל לנקר שם כמו יתוש טורדני:
“אין יום הכיפורים מכפר עד שיירצה את חבירו! אינו מכפר… עד שיירצה…”
אני חייב למצוא אותה, הגיע איתן למסקנה, פעם אחת ולתמיד לסגור את הסיפור הזה ולנקות לעצמי את המצפון.
הוא התחיל לברר. הרים טלפונים, חיפש באינטרנט, הפעיל קשרים. ו…כלום.
מיכל נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
לבסוף אחרי מאמצים אדירים הוא גילה גם למה.
חמש שנים לפני כן היא נפטרה מסרטן…
אוי ואבוי, חשב לעצמו. מה עושים עכשיו?! פגעתי בה ואין לי עוד אפשרות לבקש סליחה. איך יוצאים מזה?!
הוא בדק בהלכה והתברר לו שיש דרך. הרמב”ם כותב שמי שחייב סליחה לחברו והלה נפטר, על הראשון להביא עשרה בני אדם אל קברו, לעמוד שם לפניהם ולבקש מחילה מאת נשמתו של המנוח. הנוכחים יענו אז בשמו: “מחול לך, מחול לך, מחול לך”.
איתן בירר היכן מיכל קבורה ונאמר לו שבהר המנוחות בירושלים.
הוא פנה לחברא קדישא שיבדקו היכן בדיוק הקבר. “בדקנו ברישומים ואין כאן אחת כזו“, הם טענו בעקשנות.
נחסוך לכם את מסלול הייסורים שהוא עבר עד שגילה שהייתה טעות בכתיבת השם, את הקושי לגייס עשרה אנשים שיצטרפו אליו ביום סגריר בבית הקברות (הוא שכר תלמידי ישיבה שיבואו להשתתף בטקס) ובהשפלה של עמידה חלוץ נעליים בפני חבורת אנשים זרים ולהתוודות בלפניהם על פגיעה שביצע לפני 30 שנה…
כשעזב את המקום בסופו של דבר הוא חש הקלה. הוא קיווה שאכן בשמים מיכל סלחה לו והוא יוכל להמשיך הלאה את חייו בלי הכתם שרובץ על מצפונו.
******************************
את הסיפור הנ”ל שמעתי מאיתן במו אוזניי, ובכל שנה מחדש אני נזכר בו בחודש אלול וחושב לעצמי:
לא ייאמן איך משפט שיצא מפינו מבלי משים, יכול להינעץ כמו חץ בלב של אדם אחר ולגרום לו לשתות דם.
לא ייאמן כמה תירוצים וצידוקים יכולים לצוץ לנו בראש ולמנוע מאיתנו לעשות את מה שמוטל עלינו.
לא ייאמן איך מה שהיה יכול להיגמר בקלות בהתחלה, נעשה כבד וקשה יותר ככל שדוחים אותו…
*****************************
נו, אי אפשר לגמור סיפור כזה בלי הפי אנד, נכון?
אז לפני שנתיים סיפרתי את הנ”ל בתוכנית הרדיו השבועית שלי.
עוד באותו לילה התקשר אלי רפי.
“ממש במקרה פתחתי את הרדיו ושמעתי אותך”, אמר בקול נרגש, “והסיפור הזה הזכיר לי נשכחות.
כשהייתי בן 32 התארסתי עם בחורה ועמדנו להתחתן.
שלושה שבועות לפני החתונה חטפתי רגליים קרות וביטלתי הכול…
זה היה מעשה מכוער ועד היום אני מתבייש בו אבל מעולם לא ביקשתי ממנה סליחה”.
“כמה זמן חלף מאז?”, שאלתי.
אחרי רגע של שתיקה רפי ענה: “36 שנים…
ידעתי כל הזמן הזה שאני צריך לפייס אותה”, הוא המשיך לספר, “אבל פחדתי מהתגובה שלה. שמעתי שכעבור שנתיים היא התחתנה אבל תמיד חששתי שהיא תכעס עלי, תשנא אותי, תצעק עלי.
הערב שמעתי את מה שסיפרת וחשבתי: אולי בכל זאת אני צריך להיות אמיץ ולעשות את זה לפני שיהיה מאוחר מידי….”
“לך על זה, רפי!”, עודדתי אותו, “התקשר אליה עוד היום ודבר איתה. מי יודע אם לא משמים גלגלו את העניין כך שתשמע מה קרה לאיתן ותעשה את מה שצריך…”
כעבור יומיים רפי התקשר אלי.
“עשיתי את זה”, הוא נשמע צוהל, “התקשרתי ודיברנו והיא אמרה לי שהיא סולחת לי בלב שלם ואיחלה לי את כל הטוב שבעולם.
מה אתה אומר, הרב, אולי עכשיו גם אני אתחתן?“
