תשעה באב. מצד אחד היום הכי עצוב בשנה. חורבן כפול. אסונות לאורך הדורות. מצד שני חז”ל אומרים: זה היום בו נולד המשיח, כלומר, התחיל תהליך של תיקון וגאולה.
הניגודיות הזו שבמבט ראשון נראית סותרת ואולי אפילו לא אפשרית, קיימת בהרבה מישורים בחיים וגם בחינוך ילדים.
הכרתי נער בן 16 שהיה הבחור הכי פרוע בבי”ס. לא היה גבול שהוא לא פרץ, גרם נזקים, לא עזר כמה שהענישו והעיפו אותו, חזר שוב ושוב לסורו.
לא מזמן פגשתי אותו: מנהל בי”ס, איש חינוך מעורר השראה שסוחף אחריו בי”ס של חמש מאות תלמידים.
סיפרתי עליו באחת ההרצאות שלי. ניגש אלי בסוף מישהו אמר: זה עוד כלום לעומת אח שלי. היה עבריין. פתחו לו תיקים פליליים. והיום? מה איתו, שאלתי. ובכן, אמר האיש, הוא שופט מחוזי.
“אל תגעו במשיחיי” – אומרת הגמרא – אלו תינוקות של בית רבן. כל ילד הוא משיח בפונטציאל. ולפעמים דווקא החורבן שהוא עושה, זה סימן לכוחות הגדולים שלו.
התפקיד שלנו זה לראות אותו, לא רק כמו שהוא עכשיו אלא כמו שהוא עשוי להיות יום אחד.
להאמין שהכוחות שיוצאים עכשיו באופן שלילי, עשויים יום אחד להיות מנותבים למקומות אחרים לגמרי.
וגם לעזור לו בפועל, בסבלנות, בתהליך ממושך – לגלות איך אפשר לקחת את האנרגיות העוצמתיות האלו ולהצית בהם אש שלא תשרוף אלא תחמם.
