“אמא שלי נפטרה הבוקר”, כתב לי אדם לא מוכר בווטאספ, “בעוד ארבע שעות ההלוויה וממש חשוב לנו שאתה תערוך את הטקס. תוכל? נשלם כמה שצריך”.
התברר ששנתיים קודם ראו אותי עורך הלוויה במסגרת מיזם ‘צהר לאבלים’ וזה מצא חן בעיניהם. הצצתי ביומן ביומן וראיתי שעם קצת מאמץ אוכל לשלב את האירוע בין הרצאה לפגישה.
“אני לא לוקח על זה כסף “, רשמתי חזרה, “אבל אם זה חשוב לכם – אבוא. אשמח שתספר לי קצת על אמא שלך”.
האיש הודה מקרב לב וכעבור דקה במקום להתקשר שלח לי קישור לערך הוויקפדיה של המנוחה.
כמעט נפלתי מהכיסא. מדובר היה בפעילת שמאל קיצוני שהקדישה את חייה למאבק ב’כיבוש’. היא תמכה בפירוק ההתנחלויות והקמת מדינה פלשתינאית וארגנה אירועים משותפים עם משפחות מחבלים. היא הייתה ממייסדי מפלגת שמאל קיצונית ולוחמת תקיפה נגד ה’הדתה’.
לא הבנתי מדוע אחרי כל זה פונים אל רב בבקשה לערוך לה טקס יהודי, אבל בשיחה עם הבן התברר שהיא באה ממשפחה מסורתית ועל אף שגידלה את שני בניה כחילונים ביקשה להיקבר בטקס יהודי.
****************************
בשעה 15:00 התייצבתי בבית העלמין האלטרנטיבי בתל אביב והתרשמתי מגודל הקהל שגדש את המקום. הסתכלתי ימינה ושמאלה וחיפשתי מכרים, אבל מלבד כמה חברי כנסת מהשמאל הקיצוני לא זיהיתי אף אחד. ניגשתי לעריכת הטקס ואחרי מילות הפתיחה הזמנתי את המספידים.
הדקות הבאות היו עבורי קשות ומטלטלות. בזה אחר זה נישאו נאומים נלהבים על פועלה של המנוחה כנגד ‘עוולות הכיבוש האכזרי’ ודברי גנאי בוטים כלפי ה’ממשלה הנוראית הנוכחית’.
תהיתי האם זו לא הייתה טעות מצידי להסכים להשתתף באירוע כזה ומה אוכל לומר מבלי להסתכן בהאשמות ב’הדתה’.
אבל אז חשבתי שוב:
יוני, הרי המשפחה הזמינה אותך לכאן. המנוחה עצמה באה מרקע מסורתי וביקשה להיקבר בטקס יהודי. אדרבה, תראה את היופי בכך שגם אנשים שדרך חייהם כה שונה משלך – לא מוותרים על קבורה יהודית כדת משה וישראל.
ניגשתי אל המיקרופון, היישרתי מבט אל הקהל, ובמיוחד אל חברי הכנסת מהשמאל, ועשיתי בדיוק את מה שאני עושה בכל הלוויה:
דיברתי איתם על נקודת המבט היהודית על החיים ועל המוות.
הסברתי שהערך של הקיום אינו בזמן שחולף בין הרגע שנולדנו עד הרגע בו מגיע זמננו להיפרד מן העולם, אלא בתוכן שהאדם יוצק לתוכם.
דיברתי איתם על כך שהאדם אינו רק גוף אלא קודם כל נשמה וגם כשהגוף נטמן באדמה היא שהנשמה ממשיכה הלאה אל מקום טוב יותר.
הזמנתי את שני הבנים לקרוע קריעה ולברך ברוך דיין האמת. הקהל נעמד על רגליו כאשר נתתי לבנים דף ובו תפילת הקדיש וכל הנוכחים ענו ‘אמן’ בקול רם.
משם ליווינו את הארון תוך כדי אמירת פרקי תהילים אל עבר הקבר שם אמרנו את תפילת א-ל מלא רחמים.
המנוחה שתקה לכל אורך הדרך. אבל יש לי תחושה שמהמקום בו הנשמה שלה נמצאת כרגע היא דווקא שמחה שאחרי כל השנים בהן נלחמה ב’הדתה’, לפחות בהלוויה שלנו נעשתה ‘הדתה’ למהדרין בנוכחות ראשי השמאל שהאזינו בקשב ואמרו אמן.
****************************
כשנפרדנו ניגשו אלי שני הבנים ואמרו: “הרב, אנחנו אסירי תודה. לא יכולנו לחשוב על דרך מכובדת ויפה יותר להיפרד מאמא. אולי בכל זאת תיקח תשלום?”
כמובן שלא הסכמתי, נתתי להם תדרוך קצר על מנהגי השבעה ונפרדנו בלחיצת יד אמיצה.
נטלתי את ידיי ביציאה מבית הקברות כשהמחשבות מתרוצצות במוחי.
לא ייאמן כמה יהודים יכולים להיות רחוקים זה מזה, ובכל זאת כל-כך קרובים.
איזה פער עצום יכול להיות לאורך חיים שלמים, ובכל זאת ברגע האמת מתגלית נקודת החיבור שמאחדת אותנו.
חשבתי על כך שבעצם גם בחייה אותה אישה פעלה מ’מניעים יהודיים’. היא האמינה בכל מאודה בשלום שהוא וודאי ערך חשוב ונלחמה נגד מה שבעיניה נתפס כחוסר מוסריות
גם המאבק שלה ב’הדתה’ נבע מהאופן בו היא תפסה את הדת.
כמובן, ייתכן שיש פער עצום בין כל זה לבין האמת והמציאות, אבל מבחינתה היא הקדישה את חייה למען מה שחשבה כמוסרי ורצתה להפוך את העולם ואת החיים בארץ לטובים יותר.
ואחרי ככלות הכול, אומנם היא חייתה את חייה כחילונית ובדרך הזו חינכה את ילדיה, אבל במותה רצתה להיקבר כמו שנקברו יהודים לכל אורך ההיסטוריה:
על פי המסורת וההלכה כשבניה אומרים אחריה “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”.
