הילד פשוט נעלם. לקח את התפילין ויצא.
“אל תחכו לי”, הוא אמר שניה לפני שהדלת נסגרה אחריו, “אני אחזור בלילה”.
לאן יש לנער בן 14 ללכת ביום של צום?, התפלאנו, אפילו את הסלולארי לא לקח…
את התשובה קיבלנו עוד באותו ערב, מוצאי יז’ בתמוז.
הדלת נפתחה והוא ניצב שם מולנו, זורח כולו. מאושר כמו שהרבה זמן לא ראינו אותו.
מה היה? ובכן, בשכונה שלנו בפתח תקווה הזמינו את הנוער למבצע מיוחד:
מסכת יומית!
מה שאתם שומעים. לא דף יומי, אלא מסכת.
מרתון מדהים שנפרש על פני 12 שעות ובו לומדים מסכת בגמרא מהדף הראשון ועד האחרון ביום אחד. במצב כזה סעודת שבירת הצום הופכת להיות סעודת מצווה של סיום מסכת.
המסכת הנבחרת היתה ‘תענית’ (מתאימה ליום כזה, לא?), וידידי, הרב חנן שוקרון, הוביל את הלימוד.
ככה זה היה נראה:
והנה השורה התחתונה:
85 חבר’ה, בעיקר מכיתות ז-ח, נרשמו למיזם.
64 מתוכם (!) הגיעו אל קו הגמר.
ושלא תתבלבלו: אף אחד מהם לא גאון הדור. רובם ככולם חבר’ה רגילים לגמרי. כאלו שמתקשים לקום בבוקר ונרדמים לפעמים בשיעור.
ודווקא ביום כזה בו בני נוער ממוצעים נוהגים ‘להעביר את הצום’ באחת משלוש הדרכים הבאות: לישון, לטחון סרטים ולתכנן את סעודת השחיתות של סוף הצום, הם בחרו לעשות את זה אחרת.
דרך אגב, לרובם זו הייתה הפעם הראשונה בחיים לסיים מסכת בגמרא ועל הדרך לגלות בעצמם יכולות מדהימות שפתחו להם את הראש לחשוב מה הם עוד יכולים לעשות אבל עד היום פשוט לא ניסו כי לא האמינו שהם מסוגלים…
כל זה קרה בדיוק היום לפני שנה.
אבל הסיפור לא נגמר בזה.
האירוע היכה גלים והדליק את הניצוץ אצל עוד כמה אנשים.
שלושה שבועות לאחר מכן, בתשעה באב, היה מרתון דומה בעוד כמה מקומות, והשנה ביז’ בתמוז המגיפה הנהדרת הזו ממשיכה להתפשט ולסחוף אחריה עוד אנשים.
וחשבתי לעצמי שאולי זה חלק מה’חורבן’. הוויתור מראש על כל מיני דברים ש’ברור לנו שאנחנו לא מסוגלים’ ו’לא בנויים לזה’ ו’אני? בחיים לא!’
ואז פתאום כשאתה מגלה שמישהו אחר, לא שונה ממך בהרבה, כן הצליח, נפתח לך הראש לחשוב: רגע, אז אולי גם אני מסוגל? אולי גם אני יכולה?
ואולי ככה, עם עוד מבצע, ועוד סיום, ועוד תקרת זכוכית שמתנפצת, הולכות ומתאספות האבנים הקטנות שמהן ייבנה מחדש המקדש.
במהרה בימינו, אמן.
