“אבא”, היא תלתה בי עיניים מתחננות, “אני ממש רוצה לרכב על אופניים. אתה מוכן ללמד אותי?”
תגידו אתם: כשילדה מתוקה בת חמש כל כך מבקשת – אפשר לסרב?
אז לקחתי את האופניים האדומים וירדנו אל הרחבה שמאחורי הבניין.
כרמי התיישבה עליהם בחשש והתחלנו לנסוע באיטיות קדימה כשאני אוחז כל הזמן בכידון ומאזן את שיווי המשקל. לא העזתי לשחרר אפילו לרגע. רק זה חסר לי שהיא תיפול ותפצע…
אחרי חצי שעה של אימונים מפרכים (בעיקר בשבילי. תשמעו, לא פשוט לרוץ בגב כפוף ולייצב בכוח אופניים שלא ייפלו) אמרתי לה:
“די, חמודה, מספיק להיום. התחלת יפה, ובעזרת השם, בתוך שבועיים-שלושה אם תתאמני כל יום – תצליחי לרכב לגמרי לבד…”.
עלינו הביתה ואני יצאתי להרצאה בצפון.
כעבור שעה נדהמתי לגלות בקבוצת הווטסאפ המשפחתית את הסרטון הבא.
הייתי בהלם! הילדה רוכבת על אופניים לגמרי לבד, כאילו אין דבר טבעי מזה בעולם.
איך קרה הנס, אתם שואלים? מי הטיס אותה במכונת הזמן שלושה שבועות קדימה?
ובכן, מתברר שלילדת הפלא לא היה סבלנות. איך שחזרנו הביתה היא התחילה לנדנד לאחיה בן ה-14 שירד איתה לרכב על האופניים.
הוא הסכים, אבל שלא כמו אביו החששן, אחרי דקה של נסיעה פשוט שיחרר אותה, והיא…נסעה. חופשיה ומאושרת.
אני יצאתי מהאירוע הזה עם 3 תובנות:
1. ילדים מסוגלים לעשות דברים מדהימים. הבעיה שלא תמיד אנחנו המבוגרים מספיק מאמינים ביכולות שלהם.
2. זה נכון ש”עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה” ו”גאולתם של ישראל קמעא קמעא” ובאופן כללי סבלנות היא תכונה נצרכת בחיים. אבל, לפעמים דברים יכולים לקרות ממש מהר, וגם זה בסדר גמור.
3. למה הבן שלי הצליח יותר ממני? פשוט מאד. כי אני לא שחררתי, והפתגם אומר:
“על כיסא האחריות יש מקום רק לאדם אחד”.
ממילא, כל עוד אני מתעקש לנהל, להחזיק ולכוון – אין סיכוי שהשני ייקח אחריות ויצליח בעצמו.
אם בתור אבא אדאג לבדוק כל יום שהבן שלי הכין שיעורים ולמד למבחן – למה שהוא ידאג לזה בעצמו?
אם אני מתערב בכל פעם שהחבר’ה קצת רבים – למה שהם ימצאו דרכים להסתדר ביניהם לבד?
אבל ברגע שאני מגלה אמון ומשחרר, ייתכן שהשני ייפול כמה פעמים, אבל לא רחוק היום בו יצליח לרכב לגמרי לבד.
והכלל הזה, חברים, נכון לגבי אופניים ונכון לגבי החיים בכלל. אתם לא חושבים?
