זוג צעיר פנה לאיש חינוך ותיק ושאל אותו: ‘נולד לנו ילד – מאיזה גיל צריך לחנך אותו’. ‘בן כמה הילד’, שאל איש החינוך, וההורים ענו: ‘בן חצי שנה’.
כאן הסיפור מתפצל לשתי תשובות: האחת – אירחתם בחצי שנה – כי מרגע שהתינוק בא לעולם הוא ישר קולט וכל דבר מעביר לו מסר.
התשובה השנייה – איחרתם בעשרים שנה – היא באה לומר שחינוך הילד מתחיל מחינוך ההורים. שם טמון המפתח להשפיע על הילד.
היו פעם שני אבות שעמדו והתפללו עם הילדים שלהם. אב אחד עמד ולידו בנו והוא העיר לו לאורך כל התפילה. האב השני עמד והתפלל כשעיניו עצומות ובנו בכלל היה בחוץ ושיחק כדורגל. בסוף התפילה ניגש האב הראשון לשני ותהה: ‘איפה החינוך שלך’.
ענה לו האב השני: ‘בעז”ה הילדים שלנו יגדלו וכל אחד יהיה כמו אבא שלו. הבן שלך יעמוד ליד הבן שלו וכל התפילה הוא יעיר לו הערות. הבן שלי יעמוד ויתפלל’.
הסיפור מלמד אותנו שיש השפעה למלים שלנו אבל השפעת הפעילות וההתנהגות שלנו גדולה יותר. זו אחריות גדולה וגם זכות גדולה שמאתגרת אותנו ההורים להיות אנשים טובים יותר.
