“אבא, אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב”, אמר עידן והשפיל את עיניו.
אוזניו של אילן נדרכו. בנו בן ה-16 לא היה דברן גדול והיו ביניהם הרבה מתחים. עידן לא כל-כך הקפיד לאחרונה על עניינים הלכתיים, כמו תפילה ושבת, ואת אבא שלו זה פשוט שיגע. הרבה מהשיחות שלהם הסתיימו בפיצוץ.
“בבקשה”, אמר האבא, “מה רצית לומר?”
עידן היישיר מבט והטיל את הפצצה: “החלטתי להיות חילוני”.
אילן ההמום עוד לא הספיק להוציא הגה ובנו מיהר להוסיף: “ההחלטה שלי סופית ואני מבקש שתכבדו אותה ולא תנסו לדבר איתי על כך”.
הדממה הכבדה שהשתררה הלמה בראשו של האב כמו פטישים. לאור ההתנהגות של בנו בזמן האחרון הוא חשש שדבר כזה עלול לקרות יום אחד. אבל לא ככה, לא בצורה כזו…
השיחה הקצרה הסתיימה ועידן הפנה עורף ועזב את הסלון.
******************************
למחרת השכים אילן כדרכו לתפילת שחרית. רק אחרי קדושה, כשעיניו סקרו את בית הכנסת, הוא הופתע לגלות ששני ספסלים מאחוריו, ניצב לא אחר מאשר בנו, עטור בתפילין.
הוא המשיך לעקוב אחרי הילד וגילה שהוא נוטל ידיים לפני שהוא אוכל, אוחז ברכון בידו בסוף סעודת שבת וקורא מתוכו יחד עם כולם והכיפה הצבעונית לא מפסיקה לרגע לעטר את רעמת תלתליו השובבים.
כעבור שבועיים האב כבר היה מבולבל לגמרי.
הוא ניגש אל בנו ואמר: “עידן, אפשר לשאול אותך משהו?”
“בטח”, אמר הבן, והניח לרגע את הסמארטפון בצד.
“תראה, לפני שבועיים הודעת לי שאתה חילוני. אבל מאז אני רואה שאתה מתפלל, ומברך, ולובש כיפה ו….אני לא מבין. ככה חילוני מתנהג?”
“זה לא מסובך, אבא”, הסביר הבן בנחת. “פשוט קודם – ספרת לי עבירות. עכשיו – אתה סופר לי מצוות”.
******************************
אלוקים ברא לנו עולם מורכב.
יש בו אור וחושך. טוב ורע.
גם המדינה שלנו כזו – יש בה דברים נהדרים ואחרים שצריכים תיקון דחוף.
גם החיים עצמם וגם האנשים שסביבנו, מכילים בתוכם את התמהיל המשונה של מתוק ומר, הצלחות מרשימות וכשלונות מהדהדים.
שאלת המפתח של החיים היא –
את מה אנחנו בוחרים לספור?
על מה שמים את הפוקוס?
על המצוות של עם ישראל (או של הילד שלנו…או של עצמנו…), או על העבירות?
על האור והטוב והיופי שיש בחיים או על החושך והכיעור?
והנה הבשורה הגדולה: המבט הזה אינה רק סוקר את המציאות מבחוץ. הוא משפיע עליה ומשנה אותה.
ומה אתכם? אתם מאמינים בזה?
