אני לא רוצה לעורר אצלם פחדים וסיוטים.שלום עדי.
כמה נורא לצאת משבת בתחושה של רוגע ושלווה, ולגלות שיש מי שדבק בדרך של שפיכות דמים אכזרית.
את צודקת שלשתוק ולהעלים את הדבר מהילדים זה לא רעיון טוב.
ככל הנראה הם ישמעו על כך מחברים בדרך לבית ספר או בהפסקה, ועדיף שאנחנו ההורים נהיה הראשונים שיתווכו להם אירועים מהסוג הזה באופן נכון ומתאים לגילם ולנפשם.
כמה כללים מנחים:
א. זה מתחיל מאיתנו. החוסן הנפשי של ההורים וחווית המציאות שלהם מקרינים על הילדים. אם ההורים חווים כל פיגוע כאיום קיומי שמערער את עולמם – הדבר משפיע על הילדים. אך אם אנו רואים את הדברים בפרספקטיבה רחבה וזוכרים שאנו חיים ברוך השם במדינת ישראל, בה גרים מיליונים יהודים שהולכים כל יום לבית ספר ולעבודה וחוזרים בשלום, ואירוע כזה הוא חריג יוצא דופן, הרוגע שלנו יקרין על הילדים.
ב. לא כדאי להאזין עם ילדים צעירים לחדשות. על ההורים לתווך להם את מה שקורה, בהתאם לגיל ולנפש המיוחדת של כל ילד. לא טוב שישמעו את הדיווח היבש והמפחיד מקריין ברדיו, כל שכן לא בטלוויזיה שם עשויים להיות גם מראות מפחידים של דם ופצועים.
ג. הטוב ביותר הוא לספר להם בבית, כשאנחנו איתם במקום בטוח ובאווירה נינוחה.
ד. אם יש פער גילאים בין ילדים נכון לספר לכל אחד מהם בנפרד בהתאם לרמתו וליכולת ההכלה שלו.
ו. לתת לילדים פרספקטיבה רחבה יותר: ברוך השם שאנחנו חיים במדינת ישראל ויש לנו צבא מעולה ומשטרה חזקה, אבל לפעמים האויבים שלנו מצליחים גם לפגוע. זה עצוב וכואב אבל אנחנו מאמינים בה’ שעוזר לעם ישראל ויסייע לנו לגבור על אויבינו.
ז. טוב לשמוע מהילדים מה הם חושבים ומה הם מרגישים ולתת מענה לחששות שלהם.
ח. עבור המתבגרים שלנו וגם עבור עצמנו, עצה טובה: לא לשבת זמן רב מידי מול החדשות ולשמוע לפרטי פרטים מה קרה, לראות תמונות מדממות וסרטונים מזירת האירוע. זה לא עושה טוב לנפש שלנו.
ט. אפשר להתאסף כל המשפחה יחד ולומר פרק תהילים לרפואת הפצועים ולהצלחת החיילים והשוטרים שלנו.
בשורות טובות לנו ולכל ישראל!
( נשאל בעקבות הפיגוע בירושלים ביג’ שבט תשפ”ג )
