מה יישאר מהקורונה?

לבני אדם יש כשרון מופלא לא ללמוד לקחים ולהישאר באזור הנוחות שלהם. האם משבר הקורונה יעשה אצלנו בכל זאת שינוי? הרב יוני לביא עם חמש תשובות 

אבא אבן, מי שכּוּנה ‘הדיפלומט מספר אחת של ישראל’, נהג לומר: “מדינות נוהגות בתבונה רק לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות”. נדמה שהכלל הזה נכון לא רק לגבי מדינות אלא גם לגבי אנשים פרטיים. בני אדם עשויים לעבור בחייהם משברים חריפים ולחזות במהפכות דרמטיות, ובכל זאת להמשיך להתבצר בעמדתם הנושנה מבלי ללמוד שום לקח ממה שקרה. אזור הנוחות עבורם הוא כמו מים לדגים וכמו Wi-Fi למתבגרים, דבר שקשה מאוד להיפרד ממנו.

זו הסיבה שהתשובה לשאלה שבכותרת עלולה להיות מאכזבת. מה יקרה ביום שאחרי הקורונה? האם העולם שלנו ישתנה בעקבות המשבר שטלטל אותו? מסתבר שהתשובה היא שלילית. מיליוני אנשים ינהגו כמו קפיץ משומן שנמתח בכוח וברגע שמרפים ממנו – הוא חוזר מיידית למצבו הקודם והרגליו הנושנים.

האם זו גזירת גורל שאין לחמוק ממנה? ברור שלא. הבחירה נתונה ביד כל אדם האם ‘לבזבז’ את התקופה הזו או למנף אותה. האם היא תהיה כתם שחור בספר החיים שלו או מקפצה להתחדשות והתקדמות.

התורה מספרת שאחרי ליל המאבק של יעקב אבינו עם הזר המסתורי, יעקב מסרב להיפרד ממנו מבלי לקבל ממנו משהו. “לא אשלחך כי אם בירכתני” (בראשית לב,כו). הוא זוכה אז לשם חדש המסמל למדרגת חיים גבוהה יותר: “לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל” (שם כח). לא עוד זה שמזדנב אחרי אחיו הגדול ומלקט פירורים משייריו, אלא זה שלוחם בגבורה, מנהיג ומנצח – “כי שרית עם א-לוהים ועם אנשים ותוכל”.

ובחזרה אלינו, אם נרצה למקד את התחומים בהם גברת קורונה נגעה בחיינו והעניקה לנו שיעור לחיים, נוכל למנות לפחות חמישה כאלו. כל אחד מאיתנו יצטרך לבחור מה לעשות איתו: 

השיעור הראשון הוא: צניעות.
מאמון כמעט בלתי מסויג בכוח המדע והמדענים, הרופאים והמומחים, קיבלנו מנגיף מיקרוסקופי מסר חד: “תרגיעו, אנשים. אתם לא שולטים ביקום. יש עוד דרך ארוכה עד שתצליחו לכבוש את הטבע. אתם אולי מרגישים גדולים וחזקים, אבל באמת אתם קטנים ושבריריים”.

שיעור שני: לשחרר.
קיבלנו טעימה מהגרסה המודרנית לשנת שמיטה. מרוץ החיים מושבת והאדם מתכנס פנימה. פחות עבודה ויותר משפחה. פחות לעשות כסף ויותר להתקיים ממה שיש. פחות לעסוק ב’איך רואים אותי’ ויותר ב’איך אני רואה את עצמי’. פחות לעשות ויותר להיות.
זה קל? ממש לא. בטח למי שהתמכר לאדרנלין ששוטף לו את הורידים. בעל כורחנו קיבלנו כאן מרווח נשימה שמאפשר התבוננות, יצירתיות, עצמיות, סדרי עדיפויות חדשים.

שיעור שלישי:  הסתגלות.הופתענו לגלות כמה מהר אנחנו מצליחים להסתגל למצבים חדשים, גם כאלו שבחיים לא העלנו בדעתנו. אין טיסות ואין תחבורה ציבורית, הקניונים סגורים ובתי הכנסת נעולים. אתה לא יכול לחבק ואפילו ללחוץ יד לחברים קרובים ואפילו את ההורים המבוגרים אסור לבקר. לא ייאמן אבל עברנו את זה, ואם כך כנראה יש לנו יכולת הסתגלות והתמודדות גבוהה הרבה יותר ממה שחשבנו. 

שיעור רביעי: הורים במשרה מליאה.החופש הגדול היה מאז ומעולם אימתם של הורים רבים. ‘איך אפשר להסתדר עם הילדים זמן ארוך כל-כך בלי מסגרת של גן ובי”ס?’. באה הקורונה וגילתה דבר מדהים: אפשר. הצלחנו לעשות את זה למרות שהקושי היה גדול בהרבה מבחופש רגיל: אין קייטנות, בריכות, גני משחקים וביקורים אצל חברים. שבועות שלמים הסתגרנו בבית עם חבורת ילדים תוססים, ובכל זאת אנחנו בחיים. אז בבקשה שלא יאיימו עלינו שוב עם החופש הגדול. הוא קטן עלינו.
על הדרך היו כמה הורים שגילו מחדש את הילדים שלהם ובני זוג שנחשפו לצדדים חדשים ויפים באהוב/ת ליבם.

שיעור חמישי: מה קורה כשהעולם מתאחד.כמה מאבקי כוח וסכסוכי דמים, מלחמות ופיגועים מעסיקים את העולם בימים כתקנם. והנה מתברר שאפשר גם אחרת. אם צריך העולם ישים בצד את כל הלוחמנות ויתרכז בטיפול מסור בחולים, בהגנה על הבריאים ושילוב כוחות כדי למצוא במהירות תרופה למחלה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו היא עדיין לא בידינו, אבל לכולם ברור שבמוקדם או במאוחר זה יקרה. כי כשהעולם רוצה משהו – הוא משיג אותו. כשהוא מחליט לאחוז במבחנה ולא במרגמה ולעשות אהבה ולא מלחמה – הוא מצליח. השאלה שנותרה פתוחה היא: למה חייבים אויב משותף כדי להיזכר בדבר הפשוט שכל בני האדם אחים ושבכולנו יש צלם א-לוהים? האם ייתכן שביום בו הקורונה תיעלם בני אדם לא ישובו לטעון את הפגזים ולכוון את הטילים כאילו לא קרה דבר?

אז קדימה, חברים, פתחו את התרמיל וקבלו החלטה: מה אני רוצה לקחת איתי הלאה מתוך הסדנה המדהימה שריבונו של עולם אירגן לנו פה. הקדישו עכשיו שתי דקות למחשבה כדי למצוא את התשובות הנכונות והמדויקות עבורכם.

כולנו שילמנו שכר ‘לימוד’ מטורף בחודשים האחרונים. בואו נדאג להצדיק את המחיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *