מכירים את הסיפורים על הגאונים האלו? אותם יצורי-על שבגיל שנתיים כבר קראו שוטף, בגיל חמש סיימו את הספריה בביתם, בגיל שבע עשו למורים שלהם בית ספר, ובגיל עשרים חמש זכו בפרס נובל? האם שמעתם על אותם צדיקים שבגיל ארבע עשו סיום על זבחים-מנחות, בגיל תשע שלטו בירושלמי בעל-פה, ובגיל שבע עשרה כשהתורה כולם מונחת בכיסם ישר והפוך מונו כראש הישיבה, רב העיר, ואב”ד של כל המחוז?
גם אם נניח שהסיפורים הללו נכונים, נדמה שחוץ מקריאות “וואו” גלויות והרגשות תסכול סמויות, הם לא מקדמים אותנו בהרבה. כי, מה לעשות, אנחנו הרי לא כאלה. אנחנו בני אדם ‘רגילים’. עם חולשות, חסרונות ונפילות.
האם אתם מסוגלים להאמין שקיימים בעולם גם סיפורים אחרים לגמרי? על כאלו שבילדותם היו בינוניים ומטה, נימנמו בשורה האחרונה בכיתה ונחשבו כלא יוצלחים חסרי סיכוי. על ילדים שבבית התייאשו מהם, המורים בבית הספר לא סבלו אותם, ואף אדם לא היה מהמר שהילד הזה עוד ישנה יום אחד את ההיסטוריה?
מתברר שכמה מהשמות הגדולים שהזניקו את האנושות קדימה וששמם מפאר היום את כל ספרי הלימוד, נחשבו בילדותם לכישלון גמור. כיצד זה ייתכן, מה בכל זאת איפשר להם להצליח, ואולי החשוב מכל – מה זה אומר בעצם לנו?
“אתה, בחיים לא תגיע לשום מקום”
אלברט אינשטיין נחשב לגאון המדעי של המאה ועשרים. אבי המכניקה הקלאסית, ממציא תורת היחסות וזוכה פרס נובל על הסברת האפקט הפוטואלקטרי. עד היום שמו הפך לשם נרדף לגאונות. גם אם אנחנו לא מבינים מה אומרת בדיוק הנוסחה המפורסמת E = mc2 שהיוותה בסיס לפצצת האטום, אנחנו יודעים שאינשטיין היה זה שהגה אותה. האם הייתם מאמינים שהמוח הגדול הזה צמח בראשו של ילד שלא הוציא מילה מפיו עד גיל שלוש? אלברט הקטן נולד למשפחה יהודית בגרמניה בשנת 1879. היה לו ראש גדול ומעוות מה שגרם להוריו לחשוב שמשהו לא בסדר איתו. הוא היה ילד שמן שכונה “אבא דובי”, בודד מחברים שבילה את זמנו בבניית ארמונות קלפים. מוריו טענו שהוא איטי, חושב שעות לפני שהוא משיב על שאלה ולא מצליח לזכור חומר בעל פה. הוא נחשב לתלמיד בעייתי במיוחד בבית הספר שלו, עד שאחד המורים אמר לו פעם: “אתה, בחיים לא תגיד לשום מקום. עדיף לך לעזוב את בית הספר ולוותר על בחינות הבגרות”. הוא לא העלה בדעתו שה’לא יוצלח’ הזה יהפוך להיות אחד המדענים החשובים בהיסטוריה. כעבור זמן לא רב אינשטיין הנער נוטש את הלימודים בבית הספר. אביו משכנע אותו להיות מהנדס אך הוא נכשל בבחינת הכניסה לבית הספר הפוליטכני בציריך. מלבד מתמטיקה, בכל שאר המקצועות הוא קיבל שתי נקודות מתוך עשרים… לבסוף הצליח להתקבל לבי”ס קטן בעיר אארו, אך עם סיום הלימודים מגלה שכולם מסרבים לקבל אותו לעבודה, בגלל הישגיו הלימודיים ובגלל יהדותו. התפנית התרחשה כשבגיל עשרים ושלוש הוא מקבל עבודה מעניינת במשרד הפטנטים בעיר ברן בשוויץ, אבל מה שקרה מהשלב הזה והלאה, הוא כבר נושא לפעם אחרת…
“קופצני ורשלני”
אין אחד שלא מכיר את תומס אלווה אדיסון (1847-1931) הממציא האמריקאי שרשם 1093 פטנטים על ההמצאות שלו. מהמפורסמות שבהן – הפונוגרף שהפך לפטיפון, נורת החשמל שבזכותה אתם יכולים לקרוא את השורות האלו גם אם עכשיו אמצע הלילה, הטלגרף הדו-כיווני ועוד. הוא גם שיכלל המצאות של אחרים: הטלפון, הדינמיט, מצלמת הקולנוע ועוד. האם ידעתם שתומס הקטן הספיק לבלות חודשים ספורים על ספסל הלימודים עד שמוריו התלוננו שהוא “קופצני ורשלני” ואימו החליטה להוציא אותו מבית הספר? אדיסון נשאר בבית ומתחיל לקרוא את הספריה של אביו. בגיל תשע הוא קורא על העקרונות של ניוטון ומקבל מהם השראה. במרתף בית המשפחה הוא בונה לעצמו מעבדה ראשונה ועורך סדרה ארוכה של ניסויים, רובם נכשלים, כולל כמה פיצוצים פחות סימפטיים. בגיל שתים עשרה עבד כמוכר עיתונים, חטיפים וממתקים ברכבת, ובהמשך במכירת ירקות. הוא סבל מחירשות חלקית מנערותו ופוטר לעיתים קרובות מעבודתו. כל זה לא עצר אותו בדרכו הלאה לגילוי הדבר הבא, ונחשב לגדול הממציאים בעולם.
אחד הספרים המפורסמים, שבעבר, טרם עידן “הארי פוטר”, לא היה נער שלא קרא אותו, הוא “שלושת המוסקטרים”. הוא נכתב על ידי הסופר הצרפתי הנודע אלכסנדר דיומא (1802-1870) שכתב מאות יצירות, ספרים מצליחים ושירים. מעטים יודעים שעד גיל שתים עשרה דיומא לא ידע כלל לכתוב! עברה עליו ילדות לא פשוטה כשבגיל ארבע אביו מת מסרטן בקיבה. משפחתו שוקעת בעוני, ואת השכלתו הוא רוכש בבית כשאימו היא זו שמלמדת אותו לקרוא. כשהמצוקה גוברת והאמא שוקעת בדיכאון, אלכסנדר הקטן נאלץ להסתדר לבד ולחנך את עצמו כמיטב יכולתו. כשהוא מגיע לגיל התיכון השכלתו שואפת לאפס, והניסיונות ללמדו כושלים. ה’מקרה האבוד’ הזה יהפוך להיות בתוך שנים לא רבות לאחד הסופרים הגדולים של כל הזמנים עם הספק אדיר של למעלה ממאתיים מחזות, רומנים וספרי מסע.
אחד מהמפורסמים והמשפיעים בין נשיאי ארה”ב הוא אברהם לינקולן (1809-1865). הוא היה מגדולי האישים של האומה האמריקאית וידוע בזכות המהלך ההיסטורי מעורר ההשראה ששם קץ לעבדות. פחות ידוע שתחילת דרכו היתה מרה וקשה. ימי ילדותו היו תמהיל של עוני, מצוקה ואסון. הוריו היו איכרים שלא ידעו קרוא וכתוב. אחיו הקטן מת בגיל צעיר מאוד, ובני המשפחה, כולל הילדים, היו רתומים לעבודה מפרכת בשדות. בגיל שבע הוא זוכה לבלות קצת בבית הספר, אך את רוב זמנו נאלץ להקדיש לעבודות כמו ניכוש עשבים, שיוף קרשים וניסור עצים. אימו מתה כשהיה בן תשע, ואביו שמיהר להתחתן שוב, צפה לבנו עתיד כאיכר, כמותו. עד גיל חמש עשרה הספיק ללכת לבית ספר רק בין עונת האסיף בחורף לבין החריש באביב. הוא עבד עוד בכמה עבודות מזדמנות ואף שימש כפקיד דואר, אך המוטיבציה הגדולה שלו להתקדם וללמוד, לא נתנה לשום דבר לעצור אותו, עד שהפך להיות אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
ראש השודדים ורועה הצאן שאינו יודע צורת אות
רבים מגדולי ישראל צמחו בתנאים פיזיים וכלכליים קשים ביותר, כשעוני וחרפת רעב הם מנת חלקם היומיומית. בכל זאת הם התאמצו להתמסר ללימוד התורה ולעבודת ה’ גם במצבים שנראים בלתי אפשריים. אך יחד עם זה היו בין ענקי הרוח של עם ישראל כאלו שבתחילת דרכם היו רחוקים מאוד מהמקום אותו אנו מתארים בדימיוננו כראוי לגדול בתורה. רבי שמעון בן לקיש, מגדולי חכמי התלמוד, ותלמיד-חבר לרבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, היה בתחילת דרכו ראש חבורת שודדים (בבא מציעא פד,א) ובצעירותו אף מכר עצמו להתגוששות עם אנשים וחיות טורפות (ע”פ גיטין מז,א). המפגש עם רבי יוחנן יצר אצלו מהפך ותפנית בדרך חייו, עד שהפך להיות תלמידו והחברותא שלו.
רבי עקיבא, מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות והמנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא, נזכר בתלמוד הבבלי למעלה מאלף וחמש מאות פעמים. הוא היה רבם של כמה מחשובי חכמי המשנה ותורתו רחבה ומקיפה תחומים רבים. ובכל זאת עד גיל ארבעים האדם הזה לא ידע אפילו לקרוא. הוא היה ממשפחה של גרים, עני מרוד, ועבד כרועה צאן אצל כלבא שבוע העשיר. שנים רבות לאחר מכן סיפר לתלמידיו עד כמה באותם הימים שנא תלמידי חכמים, עד לכדי רצון לפגוע בהם פיזית (פסחים מט,ב). אשתו, רחל, העשירה והאצילית, דחפה אותו להניח הכול ולתת לתורה להיכנס לליבו, והשאר כידוע הוא הוא היסטוריה.
היכולת לספוג כשלון
האם באמת דווקא לאלו שנחשבו בילדותם כלא יוצלחים ושעתידם חסר תוחלת, יש סיכוי מיוחד להצליח בחיים?
ד”ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני, המלמד במרכז רוטנברג ובעוד מספר מקומות, מציע להיזהר מהכללות. “יש כאלו שהגיעו רחוק אבל התחילו מנקודות טובות. ויש שהתחילו מנקודת פתיחה גרועה ובאמת נשארו שם. אין ספק שהנסיבות משפיעות, אבל רק ברמה מסויימת. אין לנו בחירה בשאלה האם להתמודד עם הנסיבות, אך יש חירות מוחלטת בשאלה איך להתמודד איתן. וכל אחד עושה את זה בדרכו. כשהייתי בתחילת לימודי הפסיכולוגיה שלי נתקלתי בשני סיפורים זהים לגמרי מלבד השורה האחרונה שלהם. הם סיפרו על אדם המתאר את אביו שהיה מוצלח מאוד בלהיות כישלון גמור… הוא היה מכור לאלכוהול, שיכור המתגולל בקיאו, מובטל, לא יוצלח וכו’ וכו’. אלא שהסיום היה שונה. האחד, שבכמה מובנים לא היה שונה מאביו, חתם את דבריו ואמר: “דבר אחד טוב יצא לי מזה. עד היום אני יודע ליהנות עד הסוף מבקבוק יין טוב בלי לחשוב מה יהיה מחר”. השני, שהפך להיות אדם הגון, עצמאי, המנהל את חייו בהצלחה, אמר: “למדתי ממנו ממה להיזהר. אני לא נוגע באלכוהול”. במילים אחרות, גם אם יש בעולם שלנו דטרמניזם (=השקפה שלפיה מהלך האירועים קבוע מראש ומתבסס ישירות על מהלכם של האירועים הקודמים), הוא נוגע רק לעצם הצורך שלנו להתמודד. אך יש לנו חופש גמור בשאלה איך לעשות את זה”.
כהנא מחלק את האנשים שהיה להם קשה בתור ילדים אך בסופו של דבר הצליחו לשתי קבוצות.
“נקודת התחלה גרועה יכולה להביא ילד לייאוש והרמת ידיים. אף על פי כן, יש כוח עצום לבחירה החופשית ולכוח הרצון של האדם להתגבר למרות הכול. אין דבר שקורה לאדם שהוא גזר דין סופי. דמוסתנס, מדינאי אתונאי שנחשב לנואם דגול בקנה מידה היסטורי, התחיל את חייו כמגמגם. מצב כזה יכול להוציא ילד מהמשחק לגמרי. אך הוא לא ויתר וכדי להתגבר על המום שלו היה הולך לחוף הים, שם חלוקי אבנים בפיו, ולקול רעש הגלים מנסה לתרגל את עצמו בנשיאת נאומים. עם הנחישות שלו, הוא הצליח לפרוץ את כל מה שעמד בדרכו.
יש סוג שני של אנשים שתחילת דרכם היתה קשה כיוון שהייתה להם אינדיבידואציה חזקה – נטייה לעשות דברים בדרך שלהם. יש לי ידיד, פרופסור למתמטיקה, שסיפר לי “עד השמינית הייתי הכי גרוע בכיתה. אבל אז, כשכולם הפסיקו להבין, פתאום אני התחלתי”. כשזה עבר מדקלום טכני של נוסחאות לרמות גבוהות יותר של יצירתיות וחשיבה מקורית, היכולות הגנוזות שלו באו לידי ביטוי”.
אתה יכול לשים את האצבע על הדבר החשוב ביותר, התכונה שנצרכת לילד כדי להצליח בחיים?
ד”ר כהנא מפתיע בתשובתו וטוען שהנכס החשוב ביותר הוא היכולת להתמודד עם תסכול ולספוג כישלון. “לפני שנים ערכו מחקר בארה”ב. לקחו קבוצה של ילדים עם גאונות, ועקבו אחריהם לאורך שנים. רצו לבחון מי מהם יצליח בחיים. התברר שהיו ביניהם כאלו שלמרות נתוני הפתיחה המבטיחים הגיעו למקומות עלובים למדי. התברר שהאינטליגנציה אינה הדבר החשוב ביותר. רק כשהיא היתה משולבת עם תכונות אישיות מסויימת, ביניהן אלו שציינו קודם, אפשר להגיע להישגים מרשימים”.
האם גם להורים יש חלק בסיפור הזה?
“בוודאי. יש הורים שעושים טעות ויוצרים אצל הילד תחושה שהוא חייב להצליח. הם לא מפתחים אצלו את היכולת להתמודד עם תסכול. התוצאה היא שכשהוא קצת נכשל ולא הולך לו – יש נפילה טוטאלית. בתחילת הדרך ההורים צריכים לתת לילד מטלות שמתאימות ליכולת שלו. לא להעמיס יותר מכפי כוחו. הדבר הבא הוא ללמד אותו להתייחס נכון לכשלונות. ‘אוקיי, זה קרה. בוא נחשוב איך ממשיכים הלאה’. כשההורה מתייחס נכון לנפילות, הילד מַפְנִים את זה כגישה לחיים. אם כל זה לא קרה בילדות, אפשרי לרכוש את זה גם בגיל מבוגר, אבל זה נעשה קשה יותר”.
ומה לגבי ילד שבכלל לא מצליח?
ד”ר כהנא נחרץ בדבריו “אין דבר כזה. כל ילד מצליח במשהו. יש לנו נטייה פסולה ל’האחדה’. לקחת דבר נקודתי ולראות אותו כחזות הכול. זו טעות. יכול להיות שהציונים שלו נמוכים אבל הוא מצייר מאוד יפה, ייתכן שיש לו כישורים חברתיים גבוהים. יש דברים שחשובים לא פחות מיכולת קוגנטיבית. צריך לטפח את החלק שטוב בו, לתת לו חשיבות לפחות באותה מידה של הדברים שהוא לא מצליח בהם. שלא ירגיש שהוא נֶפֶל. כי אם ירגיש כך, יש סבירות גבוהה שזו תהיה נבואה שתגשים את עצמה”.
כל ההתחלות קשות
אין מה לומר, יש משהו קסום בסיפורי מופת על כשרונות אדירים ועל יכולות עצומות שפיעמו בכל מיני גדולי עולם כבר מגיל אפס. הבעיה היא שזה עלול להפוך אותם ללא רלוונטיים עבורנו. חמוּר מזה – במוחנו עלולה להיתקע התפיסה השגויה שיש מי ששפר מזלו להיוולד על פסגת ההר, שאצלו הכול בא בקלות, שהוא קיבל מתנות משמים ורק בזכותן הגיע לאן שהגיע. אלברט אינשטיין, תומס אדיסון ואלכסנדר דיומא, ולהבדיל – רבי שמעון בן לקיש, רבי עקיבא ואיתם עוד רבים מחכמי ישראל, מלמדים אותנו שלא פחות משחשוב הכשרון והגאונות המולדת, חשובה ההתמדה, המסירות והרצון. לא משנה איפה התחלת, מה שחשוב הוא איפה תגמור. וזה, תלוי בעיקר באדם אחד – אתה. למרות תנאים חיצוניים קשים ומכשולים שנערמים בדרך – מי שלא מוותר ושועט קדימה יצליח להגיע למטרה שלו.
שנה חדשה מביאה בכנפיה בשורה של התחלה חדשה. של הזדמנות גם למי שעד היום היה בטוח ש”ממני לא ייצא שום דבר”. גם אם התחלתי בקטן, אין אדם שיוכל לנבא מה הולך להיות הסוף. עם נחישות, השקעה והרבה תפילות – הפסגה עשויה להיות בהישג יד.
במאמר נעזרתי בספר “אנשים גדולים, התחלות קטנות” מאת ז’אן ברנאר פואי וסרז’ בלוך
