זה היה אירוע נדיר שספק אם נראה כמותו בתקופת חיינו. לא פחות מארבעים ראשי ממשלה, נשיאים, מלכים ומנהיגים התכנסו למקום אחד והסכימו על אותו הדבר. אחדות כזו נשמעת כמו חזון אחרית הימים אך את העובדות אין להכחיש: כל זה התרחש בשבוע שעבר בירושלים, לרגל ציוּן 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ.
מה המשמעות של האירוע הזה עבורנו? הנה ארבע נקודות למחשבה.
א. “שהחיינו וקיימנו
והגיענו לזמן הזה“
אלו היו המילים בהן פתח נשיא גרמניה את נאומו המרשים ב’יד
ושם’.
ואכן
בעולם מפולג ומסוכסך כמו שלנו קשה מאוד למצוא דבר שתהיה עליו הסכמה רחבה כזו.
מתי
הפעם האחרונה שזה קרה? ככל הנראה לפני שבעים ושתיים שנה. שתי היריבות המרות –
ארה”ב וברית המועצות, מצליחות לראשונה להסכים בהצבעה באו”ם על דבר אחד:
הקמת מדינת ישראל.
והנה
חולפות השנים ושוב העם היהודי מצליח לחבר עולם שלם אל מכנה משותף. עולם אחד סביב
עם אחד.
ב. טוב שנזכרתם
אומנם
לקח לכם יותר מידי זמן כדי להתעשת ולהפנים את המובן מאליו אבל מוטב מאוחר מאשר כלל
לא:
באיחור
אופנתי של עשרות שנים קריטיות נזכר העולם להוקיע את האנטישמיות ולהכיר בזכותו של
העם היהודי לחיות בשלווה.
תמימות
הדעים החד-משמעית של מנהיגי העולם הנאור היום עומדת בניגוד חריף לאדישות הממארת ולעצימת
העיניים המתועבת שלהם לפני שמונים שנה. קשה לשכוח את הפליטים היהודים הנמלטים על
נפשם מפני הצורר הנאצי אבל אין אף מדינה שמוכנה לתת להם מקלט. “ולא מצאה
היונה מנוח לכף רגלה”. דם יהודי נשפך אז כמים והעולם שתק.
מאז
חלפו שנים, ולפחות ברמת ההצהרות, העולם מכה עכשיו על חטא ומצהיר שלא עוד.
ג. לסמוך רק על עצמנו
ולמרות
הסעיף הקודם איננו רגועים. תמימותנו ונכונותנו לסמוך על אחרים התפוגגו בעשן
המשרפות של אושוויץ. אחד הלקחים החשובים שלמדנו בימי אותה מלחמה ארורה, שמילים
יפות והתחייבויות עתידיות שוות כקליפת השום. ברגע האמת נוכל לסמוך רק על עצמנו!
“טיסה אחת בשבילנו” הוא תחקיר טלוויזיוני מרתק ומטלטל
שחובה לצפות בו. הוא עוסק בשאלה נוקבת:
איך
ייתכן שמבין אלפי טיסות ההפצצה של צבא בנות הברית על אירופה הנאצית, לא ראו לנכון
להקדיש טיסה אחת ויחידה כדי להחריב את תאי הגזים והכבשנים או לפגוע במסילות הרכבת
שהובילו מידי יום עשרות אלפי יהודים אל מותם?
אל
תצפו לתשובה מניחה את הדעת לשאלה המדממת, כי אין כזו.
את
המסקנה היטיב לנסח משה דיין: “גם אם יום אחד יתקיים חזון אחרית הימים
התנ”כי ויגור זאב עם כבש, מוטב שאנחנו נהיה הזאב…”.
ד. “כי מציון תצא תורה“
ואחרי ככלות הכול – לא נשכח לאן אנחנו חותרים. נוח להם, לשבעים אומות העולם,
להניח זר פרחים ביד ושם, להניד ראש למכותינו ולרחם על מסכנותנו.
אך לעם היהודי יש ייעוד גדול בהרבה.
לא
להיות קורבן העולם אלא האור שלו.
לא המסכן אלא המצפן.
להקים
ממלכת כוהנים וגוי קדוש שתהיה מודל רוחני ומופת מוסרי שעולם שלם יבוא ביראת כבוד
כדי ללמוד מדרכיו. כה אמר ישעיהו הנביא לפני
2500 שנה ומילותיו מהדהדות מאז בקול גדול: “וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים… וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל
הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל
בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו”.
אין
ספק שהעולם שלנו עוד רחוק מאוד מהפיסגה הזו. ובכל זאת, הכינוס הגדול בירושלים היה
צעד חשוב בדרך לשם וציוּן דרך בדרך לאור הגדול של ציוֹן.
