עוד לא הגענו לירושלים

מה יש בה בעיר הזו שכל כך הרבה דם נשפך עליה?מה הסוד שלה שגורם לכל כך הרבה אנשים ועמים לכל אורך ההיסטוריה להימשך עליה בעבותות של קסם? האם ירושלים היא רק מקום גיאוגרפי או אולי הרבה יותר מזה?

אין בה נוף מדהים ולא נמצאו בה אוצרות טבע יקרים. היא ממוקמת באזור בעייתי מבחינת תחבורה ואספקת המים אליה קשה ומייגעת. ובכל זאת יש קסם מסתורי בעיר הזאת שמילים ומחשבות מתקשות לתאר. הפסיכולוגים יודעים אפילו לאפיין מחלת נפש המתייחסת אליה ושמה 'סינדרום ירושלים' – אנשים המגיעים לעיר הזו ומתחילים להתנהג בצורה מוזרה. הם רואים חזיונות ומדמיינים שיש להם כוחות אלוהיים ומשיחיים. העניין התפרסם כאשר בשנת 1969 תייר אוסטראלי ניסה להצית המסגדים בהר הבית והסביר שרצה לאפשר לבנות שוב את המקדש ולהביא גאולה לעולם. אך הוא לא היה הראשון שחולל מהומה סביב העיר הזאת. מאז ומעולם האימפריות הגדולות ביותר נאבקו כדי להניח עליה את ידן גם במחיר דמים עצום. את כולן הנחתה אינטואיציה פנימית ואמונה עזה שבעיר הזו נמצא שער השמים. הקשר אל מה שמעבר לכאן ולעכשיו. היה ברור להן שההיאחזות בעיר הקודש היא נכס יקר שלא ניתן למדוד בשום קנה מידה רגיל.

 

בלבב פנימה

אך לא פחות משירושלים היא מקום גיאוגרפי, היא גם מקום עמוק בנפש. הנקודה השורשית, הטהורה והנקייה שנשארת בתומתה בכל מצב. העטיפות המלוכלכות והפגמים לעולם יישארו מבחוץ, אבל היא תיוותר נקיה ללא רבב.

לכל אחד מאיתנו יש את ירושלים הפנימית שלו. ברגעי חולשה וקושי, נפילה וכאב, כשהמציאות נראית מייאשת וחסרת תקווה, יהודי יהיה מסוגל לעצום עיניים ולהתחבר אל מקור האנרגיה הפנימי שלו, אל הנשמה השואפת למעלה כל הזמן. ממנה הוא יישאב כוח להרים את הראש ולהתחיל מחדש גם בתהומות החשוכים ביותר.

הקשר העמוק הזה מקבל תזכורת והזנה יומיומית. בכל מקום בעולם כשיהודי נעמד להתפלל הוא מכוון את עצמו לירושלים. ברגעי השיא של ליל הסדר ותפילת נעילה ביום הכיפורים מופיעה ההכרזה העוצמתית – 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. אפילו ברגעים הקסומים של החופה, כשגבר ואישה יהודיים בוחרים לקשור את חייהם יחד לתמיד, הם מקפידים להזכיר לעצמם על הרסיסים השבורים את השבועה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". איך מסוגל עם לצלוח נהר של אלפיים שנה רדיפות, השמדות, פוגרומים ושואה איומה? לכל אלו יש תשובה אחת: ירושלים.

 

עדיין בדרך

רובו של עם ישראל חוגג בשמחה את יום העצמאות. מעטים הרבה יותר מציינים את יום שחרור ירושלים. קל יותר להבין את הצורך בעצמאות מדינית ובצבא יהודי שיגן עלינו. קשה יותר לקלוט ולהפנים את הערך של המקום הרוחני והקדושה בחיינו. כל זה נכון גם במישור הפרטי כשכל אחד מאיתנו חווה את יום העצמאות הפרטי שלו עם הולדתו, כשהוא מקבל גוף ונפש, כוחות וכשרונות לפעול ולעשות בעולם, אך מעטים יותר זוכים גם לחגוג את יום ירושלים הפרטי שלהם. את החיבור אל המקום הרוחני, אל השליחות האלוקית המיוחדת שלהם בעולם.

כשנעלה השבוע לירושלים, כשנצעד ברחובותיה הצבועים דגלים וצעירים צוהלים, ניזכר במשימה שלנו. לא לתת למראה העיניים לבלבל אותנו. לא להסתפק במועט ולא לוותר לעצמנו. ירושלים מחכה לנו בסבלנות כבר דורות רבים אבל אלפיים שנה לא היינו קרובים אליה יותר מאשר היום. מסתבר שההכרזה 'הר הבית בידינו' נשארה נכונה רק ברמה הבסיסית ביותר, אבל אל הר הבית באמת עוד לא חזרנו… הדרך להגיע לשם עוברת בצעדים לאומיים אמיצים, כמו גם בפסיעות עדינות וצנועות שעושה כל אחד בחייו הפרטיים – בזוגיות, בעבודה, בלימודים, בעבודת ה'. יותר אמונה, יותר אהבה, יותר הקשבה, יותר להיות אנחנו, משמעם להיות קרובים יותר הביתה. לשנה הבאה בירושלים הבנויה!

למעונינים: סיפור פגישה עם זוג לקראת חתונה ושיח בנושא
שיחה מיוחדת של בעל הנתיבות שלום ליום ירושלים

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *