לא מזמן ביקרתי במוסקבה. השתתפתי בכנס לחינוך יהודי ועל הדרך הספקתי להכיר מעט את הבירה הרוסית. ללא ספק מדובר באחת הערים המרשימות בעולם. הכול אצלה גדול. מאוד גדול. הכבישים (חמישה נתיבים לכל כיוון), האנדרטאות והארמונות המרהיבים, וכמובן, כמות האנשים (פי שלושה ויותר מאשר כל תושבי ישראל).
דבר אחד בכל זאת היה חסר לי שם. ילדים. אפשר להסתובב שעות ברחובות, לעבור בקניונים ולשוטט בחנויות. כמות הילדים שתפגוש היא פשוט מזערית. מוסקבה הגדולה אינה מקום לילדים קטנים.
ולא רק היא. אירופה והעולם המערבי כולו סובלים מירידה תלולה בשיעור הילודה. מספר הילדים הממוצע לאישה במדינות ה-OECD הוא כ-1.7, הרבה פחות מן השיעור הנחוץ לשמירה על גודל האוכלוסיה. במדינות אחדות (כמו גרמניה, יפן, איטליה ושוויץ) המצב גרוע הרבה יותר. אם המגמה תימשך האוכלוסיה תלך ותצטמק, שיעור הזקנים יגדל, והיבשת הקרה תהפוך לבית אבות ענקי.
מי רוצה טיטולים?!
יש לא מעט סיבות לתופעת מיעוט הילודה. ביניהן:
* רמת החיים עולה ואיתה הציפיה לחיי שפע ורווחה. ילד נוסף למשפחה גורר איתו לא מעט עלויות וירידה ברמה הכלכלית.
* אינדיבידואליזם – האדם שם את עצמו במרכז. מעייניו נתונים לפיתוח הקריירה, לצבירת תארים אקדמיים ולליקוט חוויות והנאות. ילד נוסף בבית, לא כל שכן תינוק, הוא משקולת מכבידה במירוץ למטרה.
* שבריריות המשפחה – הרווקות המאוחרת ודחיית גיל הנישואים, כמו גם נטייתם להתנפץ לרסיסים עִם התרבות מקרי הגירושין, מחלישים את מעמדה של המשפחה. כשהיא מתפוררת, הילדים הם הראשונים לשלם את המחיר.
* זוגיות או ילדים – קיימת תפיסה רווחת: ילדים עושים לזוגיות מה שטִרְטוּר של דחפור עושה לשנת-צהריים. זו הסיבה שזוגות חילונים רבים גרים שנים ביחד לפני שמעלים בדעתם להרחיב את המשפחה, וזוגות דתיים מסוימים מבקשים למנוע היריון אחרי החתונה כדי לטפח קודם את הזוגיות.
מגדלור של חיים
בניגוד למגמת התמעטות הילודה בעולם, מדינת ישראל נמצאת בעליה. בעשור האחרון טיפס מספר הילדים הממוצע למשפחה ישראלית מעל 3.1, והוא הגבוה ביותר בכל מדינות ה-OECD. מעניין שעיקר העליה בפריון היא אצל נשים יהודיות חילוניות, בעוד שאצל המוסלמיות, הנוצריות והדרוזיות, נרשמה ירידה. השיאנית הישראלית, למי שהתעניין, זו העיר החרדית מודיעין עילית עם 7.59 ילדים למשפחה.
גם בתחום הזה מדינת ישראל היא אור לגויים ומגדלור של משפחתיות וילודה בתוך השקיעה המערבית. העם היהודי מאז ומעולם האמין בילדים, וזה לא השתנה מאברהם אבינו ועד למאה ה-21.
מסתבר שהחיבור למסורת היהודית עושה את רישומו. התורה מספרת על אמותינו, שרה, רבקה ורחל, שהיו עקרות, וההשתוקקות לפרי בטן כנראה נצרבה עמוק ב-DNA היהודי. אצל העם הזה לא דוּבַּר מעולם על משפחות ‘מרובות ילדים’ אלא על ‘ברוכות ילדים’. מה לגבי העול הכלכלי? אין בעיה. עִם כל ילד, טען הפתגם היהודי, מגיעה גם הפרנסה שלו.
ייתכן גם שזכר השואה תרם את חלקו. העם היהודי חש דחף פנימי למלא את החלל שנפער בליבו אחרי שמיליון וחצי ילדים עַלוּ בסערה השמימה בעשן הכבשנים.
ברכת הילדים
אחד מגדולי ישראל, תלמיד חכם מופלא ומחנך דגול, אדם שהעמיד אלפי תלמידים, כתב ספרים והטביע חותם על דור שלם, נשאל לעת זקנתו מה הדבר הגדול ביותר שעשה בחייו. הוא לא היסס לרגע והשיב: “היו לי שמונה ילדים”. אחרי הרהור קל הוסיף: “וחבל שלא זכינו לעוד אחד…”.
העם היהודי יָדַע להעריך את הזכות הבלתי נתפסת: בן אנוש מסוגל להשתתף עם אלוקים בבריאת חיים חדשים. לצבור רכוש או להוסיף ידע זה נחמד, אבל הערך של עוד נשמה שבאה לעולם לא יסולא בפז ואין דבר שניתן להשוות לו. יתירה מזו, כל ילד אינו רק עולם מלא יחיד, אלא כולל אינספור עולמות שעוד יצמחו ממנו.
רבים מדברים היום על ‘הזכות להוֹרוּת’. עם ישראל ראה זאת קודם כל כחובה וייעוד קדוש ולא בכדי זוהי גם המצווה הראשונה בתורה. האם היא לא גובה מחירים מבני הזוג? ללא ספק. מצד שני היא הדבק העוצמתי ביותר שיכול לחבר בין איש ואישה כשאהבתם מתגלמת ביצירה משותפת שחותם שניהם טבוע בה. ולבסוף, יהודי תמיד יָדַע: כשיגיע העת להשיב את נשמתו לבורא ולסכם את חייו, לא יהיה טעם לספר על התארים ועל המעמד, על הבית המפואר ועל המסעות בעולם. הוא יוּבַל למנוחת עולמים כשאחרי מיטתו צועדים רק ילדיו ונכדיו. החיים שהעניק להם הם אלו המחברים אותו אל הנצח.
