- האדם והאדמה
עזבנו את עזה אבל עזה לא עוזבת אותנו. שוב מתבררת האמת הפשוטה: אם אין בבור מים – יהיו בו נחשים ועקרבים. אדמה שלא יישבו בה יהודים – תשרוץ מחבלים. “החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה” הגדירה התורה את המשוואה. לנו נותר רק להחליט ולבחור. להושיט יד חזרה לארץ החיים ולהכריע: האם באדמה הזו יגור עַם הנצח או שתשלוט בה תרבות הרצח. האם יאחז בה מי שבוחר בחיים או מי שמקדש את המוות.
- מוסריות לא נמדדת רק בזמני שלום אלא בעיקר בעיתות מלחמה. עמים שלמים נוטשים אז מאחור את החמלה והצדק ועוטים ארשת אכזרית וברבארית. כמה עוולות ומעשי תועבה נעשו במהלך ההיסטוריה בחסות ענני המלחמה, כשהאדם אחז חרב בידו והשיל מעל עצמו את צלם א-לוהים?!
אלא שלכלל הנורא הזה יש יוצא דופן אחד: עם ישראל. גם בעת קרב ולקול רעמי התותחים הוא אינו מאבד את רגישותו ורחמיו. הוא מקפיד להתנהל (נכון, לעיתים באופן מוגזם…) באופן שימעט את שפיכות הדמים, גם אם היא של מי שנמצא בצד האויב.
ספר הזוהר מגלה שעל חרבו של דוד המלך היה חקוק שם ה’ המפורש. ומאז ועד היום ממשיכי חיילים צה”ל לצעוד בדרכו. הפגזים שהם טוענים הם פגזים של צדק והכוונות דרכן הם צולפים הן הכוונות הטובות והנכונות.
האם בסופו של דבר עם ישראל ינצח?
ללא ספק.
אך זה יקרה לא רק מפני שאנו חזקים יותר וכלי המלחמה שלנו משוכללים יותר. הרי כבר אלפי שנים ניצחנו ושרדנו למרות שהיינו חלשים ומשוללי אמצעים. לא בזכות הכוח אנחנו מביסים את האויב אלא בכוח הזכות. הזכות לחיים של שלום במולדתנו היחידה, ובכוח האמונה, הטוב והטוהר שאנו נושאים בקרבנו למען העולם כולו.
- האמא האמיתית
זוהי תופעה עתיקת יומין: אברהם חופר בארות והפלישתים סותמים אותם. הוא בונה ומקים, והם הורסים ומחריבים. 4,000 שנה לאחר מכן – שום דבר לא השתנה. אנחנו זורעים ומפריחים את השממה, והם משגרים עפיפוני תבערה שמותירים אדמה חרוכה.
החכם באדם היה נער צעיר כשניסח את כלל הזהב: האמא המזוייפת תובעת לחתוך ולהקיז דם, והאמא האמיתית היא זו שמתעקשת לבחור בחיים. תגידו אתם, צריך סימן נוסף למי באמת שייכת הארץ הזאת?!
- עם אחד
אמר פעם מישהו: “עם ישראל ידע כל ההיסטוריה למות ביחד. השאלה האם יידע גם לחיות ביחד”.לא מזמן עברנו מערכת בחירות סוערת ועכורה שחידדה מחלוקות והקצינה הבדלים. דווקא רוחות המלחמה בדרום מטהרות ומנקות את האוויר ומזכירות למי ששכח: “אנשים אחים אנחנו”. עם אחד ונשמה אחת. הביטו ברשתות החברתיות איך הן מוצפות בגילויים של רצון טוב: לארח, לתרום, לחזק, לשלוח, לעודד, להתפלל. אם בשבועות האחרונים הרגשנו בעיקר את טעמה המר של הקליפה, הנה הפרי המתוק שבתוכה: עם ישראל הטוב והיפה שברגעי האמת יודע לחזור לעצמו.
- ולסיום – מה יהיה בסוף?
זו השאלה הקלה בכל הסיפור. בסוף בוודאי יהיה טוב! הלוא כך הבטיח לנו בורא עולם שדבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם.
השאלה היא רק מה יקרה עד אז. כמה מפותלת ומייסרת תהיה הדרך וכמה ארוכה.
התשובה מתחלקת לשניים. חציה בשמים ותלוי בידי היושב במרומים, והחצי השני נמצא פה בארץ. בידיים, בלב, בראש, בתפילות ובמעשים של כל אחד ואחת מאיתנו.