וולפגנג אמדיאוס מוצרט היה רק בן 3 כשגילה את הפסנתר. הוא טיפס על כיסא העץ הישן בבית הוריו, ואצבעותיו החלו להקיש בעדינות על הקלידים הלבנים והשחורים. הוא האזין מוקסם לצלילים שמילאו את החדר. האבא, לאופולד, מורה למוזיקה במקצועו, זיהה עד מהרה שבילד טמון כשרון יוצא דופן, ובגיל 5 כבר סייע לו לרשום את קטעי המוזיקה הראשונים שחיבר. בגיל 6 ניגן ילד הפלא בפסנתר באופן מעורר התפעלות, ועד מהרה אירופה כולה ניצבה נדהמת מול יצירות המופת של המלחין הצעיר.
למרבה הצער הגאון המוזיקאלי נפטר באופן מפתיע בגיל 35, כשהוא מותיר אחריו מורשת עשירה של מעל 600 (!) יצירות, סגנון מוזיקאלי מקורי וייחודי, והשראה רבה לכל אלו שבאו בעקבותיו.
ועכשיו, נסו רגע לחשוב מה היה קורה אם בביתה של משפחת מוצרט כלל לא היה פסנתר. מה היה מתרחש אם אמדיאוס המשועמם היה רק משחק בכדור או מעביר את זמנו הפנוי במשחקי תופסת, ומוותר על המגע עם התווים והנגינה?
אין ספק שהעולם היה מחמיץ כשרון עצום ואוסף מופלא של יצירות מופת של אחד מגדולי המלחינים בהיסטוריה. במקום זאת היינו מקבלים פקיד אפרורי בבנק או סוחר רהיטים משומשים…
_______________________________
“אני לא רוצה שכולם יהיו דתיים” אמר לאחרונה שר החינוך נפתלי בנט בטקס לרבני ברקאי. אמירה מעט מפתיעה כשהיא נשמעת מפיו של אדם חובש כיפה, אך עדיין מובנת על רקע התקופה. בדור כמו שלנו כפיה של דרך התורה על אנשים אינה יעילה, ועלולה אף לגרום להתרחקות ושנאה.
ובכל זאת, באווירה של ‘הכלה’, ‘פתיחות’ ו’כל אחד והאמת שלו’ שמאפיינים כל-כך את העידן הפוסט מודרני – אסור להתבלבל:
יש בנו אהבת ישראל עזה לכל יהודי באשר הוא, ללא הבדל עדה או השקפת עולם. אך בדיוק בגלל זה אנחנו מאוד רוצים שכ-ו-ל-ם יהיו דתיים.
למה?
בדיוק כמו שאנחנו רוצים שכולם יהיו בריאים. וטובים. וישרים.
בדיוק בגלל שחבל לנו שהמתנה היקרה שקוראים לה ‘החיים’ תהיה העתק שטחי וחיוור של מה שהיא יכולה באמת להיות.
אנחנו רוצים שכולם יהיו דתיים כי אנחנו מאמינים שהתורה אינה סרח עודף לעצם הקיום, ואפילו לא עניין סובייקטיבי שתלוי בטעם האישי – יש כאלו שהיא מתאימה להם ויש אחרים שלא…
אנחנו מאמינים שתורת ישראל היא טעם החיים, וההלכה היא הנוסחה המדויקת והטובה ביותר איך לחיות אותם נכון.
ממילא באותה מידה שאנחנו לא רוצים שאף אחד ינהג בפראות או יעשן – אנחנו גם לא רוצים שאף יהודי יחלל את קדושת השבת או יאכל טרף.
וכמו שיצרום לנו מאוד לשמוע על גבר שמכה את אשתו או מעלים מס, יפריע לנו לדעת שהוא נחשף למראות לא צנועים או נמנע מלהניח בכל בוקר תפילין.
נכון, אנחנו לא רוצים שכולם יהיו בדיוק כמונו. אנחנו כן רוצים שהם יהיו בדיוק כמותם. כלומר, כמו מה שהם יכולים באמת להיות, עם מלוא הפוטנציאל הגלום בנשמה הטובה שיש בהם.
ולכן, הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות למען יהודים אחרים הוא לחפש את הדרך לחבר אותם לזהותם, אמונתם ודתם.
כי חיים בלי שבת, בלי תפילה ובלי עולם רוחני – הם חיים מוחמצים.
כי חיים שאין בהם מצפן שמקורו מעבר לעולם שלנו, יהיו בהכרח חיים אנושיים ולא מְמוּצִים.
ולהפך – חיים שיש בהם אמונה ותורה, חגים ומשפחתיות יהודית – הם חיים משמעותיים ומאושרים יותר.
במובן הזה כל יהודי הוא סוג של ‘מוצרט’. הוא יכול להעביר עשרות שנים עלי אדמות ולעשות כל מיני דברים, חשובים יותר או פחות. אבל אם הוא לא יפגוש את ה’פסנתר’ הוא יחמיץ את הפוטנציאל האדיר שקיים בו. אם אלוקים והתורה לא יהיו חלק מחייו הוא יפסיד, והעולם כולו יפסיד איתו, את כל המנגינות המופלאות שהיו יכולות לצאת מהחיבור המופלא ביניהם.
