“רק רציתי לבקש… סליחה”

____________________________________________

רק רציתי לבקש…

סליחה מאשתי על ששוב לא הבאתי לך פרחים לְשָבָּת. על שֶבִּמְקוֹם להקשיב לך בסבלנות ולהשתתף ברגשותייך, הייתי עסוק בלתת עצות, לשפוט ולבקר. סליחה על  ששכחתי את יום ההולדת שלך, שלא זכרתי את יום הנישואין שלנו, ושלא שמתי לב לשמלה החדשה שקנית. סליחה שלא פירגנתי לך מספיק על הכלים השטופים, הבית המסודר והילדים הרחוצים, ורק שאלתי ‘ארוחת הערב מוכנה?’. סליחה שכבר המון זמן לא אמרתי לך כמה אני אוהב אותך וזקוק לך, וְשֶבְּחַיי שאין לי מושג מה עשיתי שאלוקים נתן לי את המתנה הכי טובה בעולם – אותך!

סליחה מהבן שלי, שאני כל-כך ממהר ולחוץ בבוקר, ולפעמים כל הדרך לגן רק בודק מיילים בסלולארי ועובר על יומן הפגישות. שאני גורר אותך אחריי בצעדים גדולים, מקשיב ברבע אוזן לסיפורים שלך, ורק ברכב נזכר שלא נפרדתי ממך כמו שצריך, בחיבוק ונשיקה של אבא. סליחה, ילדים שלי, שאני מקשיב לכם לפעמים תוך כדי קריאת עיתון, צפיה בטלוויזיה או סימוס, ושאני מאפשר לצלצול טלפון לקטוע את הרגעים הקסומים של הסיפור לפני השינה.

סליחה מההורים שלי, שרק עכשיו, כשגם אני אבא, אני מתחיל לקלוט מה עשיתם למעני כל השנים. סליחה שהייתי כזה מעצבן בגיל ההתבגרות, קצת לפניו ועוד טיפה אחריו. שידעתי בעיקר לדרוש את מה ש’מגיע’ לי, מבלי להשיב בתמורה או לפחות להעריך, אפילו אחוז קטן שהרעפתם עלי.

סליחה מהקופאית, מנקה הרחובות, המאבטח בקניון ושאר האנשים ה’שקופים’, שהשתמשתי בכם או סתם חלפתי על פניכם, מבלי להגיד ‘שלום’ או ‘תודה’. שלא זכרתי שעומדים כאן בני-אדם, עם משפחה וילדים, רגשות וצרכים, כאבים ותקוות. סליחה שלא התייחסתי לכך שמאחורי המדים הייצוגיים והאחידים פועם לב אנושי.

סליחה מהחברים הרווקים שלי, שלא מספיק חשבתי עליכם והצעתי הצעות. יש לי אלף תירוצים והצדקות, אבל משום מה זה לא מספק אפילו אותי. מאז שהתחתנתי הקשר שלנו הלך ודעך, למרות שנשבעתי לעצמי בתור רווק, שלי זה לא יקרה.

סליחה מהשכנים בבניין על הרעש שהילדים שלי עושים בין שתיים לארבע (ובין ארבע לשתיים…). סליחה מהשכן מִמוּל על הפעמים שתפסתי לו את החניה ‘רק לכמה דקות’ שבלי להרגיש הפכו לשעות. סליחה על הפעם ההיא שכשהגעתי לפח גיליתי את החור הקטן בשקית ואת השובל הנוטף שהשאיר אחריו. באמת שהתכוונתי לנקות, אבל הייתי עם בגדים יפים ומיהרתי מאוד לחתונה. כשחזרתי מאוחר בלילה, גיליתי שהשכנה הקשישה מהקומה הראשונה, כבר שטפה בעצמה את הכול. סליחה שחוץ מלהיפגש לפעמים באותה מעלית ולשלם ארנונה לאותה עירייה, אין כמעט שום יחסים בינינו, השכנים. חבל.

סליחה מכל מי שספג השנה את נחת זרועה של הלשון שלי. סליחה מהר”מ המסוּר של הבן שלי שחטף ממני על הראש, מהעובד החדש במשרד שהוצאתי עליו את התסכול על ביטול העיסקה הגדולה, וסתם כך, מכל העֵדוֹת שנהניתי לספר עליהן בדיחות והאשמתי אותם בהכללה בקמצנות, עצבנות וטמטום…

סליחה מתפילת שחרית שתופסת אותי עם קורי שנה בעיניים כשהמוח עוד לא מתפקד, ממנחה שנוחתת בדיוק באמצע היום כשאני רץ מפגישה לישיבה וטרוד באלף דברים, ומערבית שמגיעה בעשר בלילה כשאני כבר ‘הרוג’ ורק חושב על המפגש עם המיטה.

סליחה מתפילת שבת, אבל מה יכולתי לעשות – לא ראיתי את שמוליק שבועים, חזי בדיוק חזר מאיטליה והשו”ת סמס הפעם היה באמת חבל על הזמן. סליחה משמוליק הגבאי שאני תמיד מייבש אותו ומסרב לעלות חזן, ובתור צ’ופר משאיר לו סידור וחומש שהוא צריך לאסוף מהמקום שלי ולסדר חזרה בארון.

סליחה מהדף היומי. אשתי לחצה ואני דווקא ניסיתי, אבל כששפיצר שאל אותי אם אני יכול לנחור קצת יותר בשקט וְשֶאוּלַי הכרית תהיה נוחה יותר מאשר מסכת זבחים, החלטתי לוותר.

סליחה מאלוקים שלא ככה דימיינתי את מערכת היחסים שלי איתו. מין ‘שלום-שלום’ חטוף כזה. מפגש טכני, קר ומשעמם. היו לי חלומות על משהו אחר לגמרי. חם, מרגש, מעצים. לאן כל זה הלך לאיבוד?!

סליחה מעצמי על ששוב חלפה לה עוד שנה, ואני מסתכל במראה ובלב מנקרת השאלה: ‘האם זה באמת האדם שאני רוצה לראות עומד מולי?!’

סליחה מכל מי מכל מי שביקשתי ממנו סליחה גם בשנה שעברה. ולפני שנתיים. וחמש. אוי, אלוקים, כמה הייתי רוצה שבשנה הבאה לא אצטרך שוב לבקש סליחה על אותם הדברים…