‘הגזימו’, אמרה הגברת. ‘לגמרי’, ענה האדון, ‘כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו הבנתי שהוא יעשה צרות’. מאוחר יותר כינסו הגברת והאדון את הורי התלמידות באולפנה לאסיפת חירום.
ההסכמה בין ההורים הייתה מלאה – נחצו קווים אדומים. ‘הרבנים לא ישתלטו לנו על החיים’, ספק קבע ספק דרש, אדון מזרחי וזכה להנהוני הסכמה מצד כלל היושבים. מהצד השני של החדר נשמעה צעקה, ‘למה בכלל ממנים רב לתפקיד של רכז חברתי, אני אישית הזהרתי את המנהלת מהשתלטות חרד”לית על האולפנה הפתוחה שלנו’.
הפגישה בחדר המנהלת הייתה טעונה. ‘אני באמת לא מבין מה אתם רוצים’, התחנן הרכז החברתי על נפשו, ‘זאת לא דרישה שלי, זאת דרישה של המקום’. ההורים לא מצמצו. ‘אתם לא תבדקו את אורך החצאיות של הבנות שלנו’, קבע יו”ר וועד ההורים, ‘לא מעניינות אותי הדרישות שלהם. מה העסק שלהם איך הבנות שלנו לבושות? השפה הזאת של דרישות ותביעות לא מקובלת עלי. באיזו זכות הם נכנסים לנו לורידים?’
הרכז החברתי ניסה לענות, אבל הגברת שישבה לידו שיסעה את דבריו. ‘הם עוד מדברים על צניעות? זאת צניעות? להסתכל על בגדים של בנות זאת צניעות? אם בית הכנסת הזה דורש שלא נגיע בחצאיות קצרות, שיתכבד ויעזוב אותנו לנפשנו. אנחנו לא נגיע לשם. לא בחצאיות קצרות ולא בחצאיות ארוכות. אנחנו נחפש בית כנסת אחר, שמגלה פחות פטרונות ופחות אטימות.
דקות ארוכות נמשכו הצעקות. הרכז החברתי ניסה מדי פעם להשחיל מילה, אך לשווא. רק ארבעים דקות אחרי שהחלה הפגישה הסוערת הצליח הרכז החיוור לפצות את פיו. ‘אני ממש מצטער אבל חלה כאן חוסר הבנה. במסגרת הסיור בירושלים בשבוע הבא, לא נבקר בשום בית כנסת, אלא במשכן הכנסת שבגבעת רם…’
לכנסת יש קוד לבוש
בכניסה למשכן הכנסת עומד מזה שנים רבות שלט בולט. ‘נוהל קוד לבוש’ מכריזה הכותרת של השלט באותיות קידוש לבנה. ‘לתשומת לב המבקרים’ קובע השלט, ‘הכניסה למשכן הכנסת היא בלבוש הולם. לא תותר כניסה בלבוש שאינו הולם: גופיות, מכנסים קצרים, מכנסי שלושת רבעי, מכנסים עם קרעים, כפכפים… וחולצות בטן’.
לפני שבוע דיווח ה’דהמרקר’ על חידוש בכנסת: ‘הכנסת ריעננה באחרונה את קוד הלבוש של הבאים למשכן ואסרה על הגעה עם חצאיות ושמלות מיני… בכנסת הסבירו כי הכוונה לחצאיות ושמלות שמגיעות עד מעל לברך… גורמים בכנסת אמרו כי ‘רענון קוד הלבוש נועד לחדד אי בהירויות, והכל תוך הפגנת רגישות רבה, שמירה על מכובדות בלבוש מחד, אך ניסיון למנוע ככל האפשר פגיעה ברגשות מבקרים ואורחים’.
הכתב צבי זרחיה סיפר שמאז הופעל הנוהל לפני שבועות ספורים, לא נתקלו בכנסת במקרים חריגים למעט אחד בו העירו למבקרת שהתבקשה להחליף בגד. האישה עצמה קיבלה בהבנה את ההערה.
מפחדים מהילדים שלנו
אז למה זה לא עובד אצלנו? למה רק לכנסת יש את הזכות לשמור על כבודה? למה לאולפנה ולמדרשה אין זכות לשמור על כבוד בית המדרש שלה? למה אנחנו לא דורשים בשיעור תורה את אותן דרישות של כבוד שדורשים במשכן כנסת ישראל? למה כבודה של הכנסת גדול מכבודו של בית הכנסת?
יש לכך שתי סיבות לדעתי. הראשונה היא העיסוק בלבוש צנוע במקום בלבוש מכבד. לא צריך לדרוש מאף אחד לבוש צנוע. צניעות היא עניין שבין האדם לקונו. עלינו לדרוש לבוש מכבד. כבוד הוא עניין שבין אדם לחבירו, ולכן זכותו וחובתו של מוסד לדרוש מאנשים הבאים בשעריו לבוש מכבד. לבוש שמכבד את המקום ומכבד את הבריות. לבוש שחושף איברים מסויימים אינו מכבד את האנשים שסביבך, ואת המקום שבו אתה נמצא.
הסיבה השנייה היא הפחד שלנו מבני הנוער. אנחנו מפחדים לדרוש מבני הנוער דרישות, מהפחד שהם לא יאהבו אותנו. יש לי תחושה שאם אנחנו, כמערכת החינוך הדתית, היינו מופקדים על משכן הכנסת, הדבר הראשון שהיינו עושים זה להסיר את השלט על קוד הלבוש. ‘זה ירחיק אנשים מהמשכן ויגרום להם לאנטגוניזם כלפי שלטון החוק והדמוקרטיה’, היינו מסבירים בשכנוע עמוק.
אנחנו מפחדים שהתלמידים יכעסו עלינו אם נדרוש מהם דרישות. אבל האמת הפוכה. אם לא נדרוש מהתלמידים שיכבדו אותנו ואת עצמם, הם באמת לא יעשו את זה. הדרך ללבם של התלמידים עוברת גם דרך דרישות, ולא רק דרך ויתורים והתחשבויות. מה שמנכ”ל הכנסת מר אלברט סחרוביץ’ דורש מבאי המשכן, יכול לדרוש גם כל ראש מוסד חינוכי מתלמידיו.
