זה קרה מאד מהר וכמעט מבלי שהרגשנו. מתחת האף שלנו התחוללה מהפכה מרחיקת לכת שמשפיעה על החיים של כולנו. ייקח עוד שנים להעריך את השלכותיה, אך כבר עכשיו ניתן לומר שהיא מסמנת עידן חדש בעולם החברתי. אם נרצה לתמצת אותה בשתי מילים נאמר – ‘מות הפרטיות’.
מה יש לך להסתיר?
הזכות לפרטיות נחשבת לאחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. היא מוגנת באמנות והסכמים בינלאומיים, כמו גם בחקיקה מפורטת בישראל ובעולם. משמעותה הבסיסית היא שמירה על המרחב הפרטי (פיזי או ווירטואלי) של האדם, תוך הכרה בכך שישנם תחומים בחייו שלא אמורים להיות ברשות הרבים ללא הסכמתו המפורשת.
זוהי ההגדרה העקרונית. מה קורה בפועל?
התפתחות אמצעי התקשורת הקלה על אפשרויות תיעוד והפצת מידע. אחת התוצאות הייתה בקיעים בחומת הפרטיות, אך עדיין נשמרה אצל מרבית האנשים האבחנה בין הדברים האישיים שמקומם ברשות-היחיד האינטימית, לבין דברים שעניינם לצאת החוצה ולהיות מופצים ברשות-הרבים.
האינטרנט שהפך לנוכח מרכזי בחיינו ובעיקר פריחת הרשתות החברתיות בשנים האחרונות, פתחו עידן חדש. ההרגל לשתף מידע, תמונות והגיגים במעגלים רחבים הפך לנפוץ ופופולארי. עוד ועוד פיסות חיים שבעבר היו שמורות לחיק המשפחה והחברים הקרובים, נפרשות כיום לראווה במרחב הציבורי.
מי שהפיל סופית את הסכר היו הטלפונים החכמים המצוידים במצלמה באיכות גבוהה ובחיבור תמידי לאינטרנט. הם הפכו את קלות הנצחת הרגע והשיתוף מהיר שלו עם היקום, לפיתוי אטרקטיבי שאין לעמוד בפניו. הפכנו לצלמים ומשתפים אובססיביים מתוך ציפיה גלויה או סמויה לתגמול חברתי מיידי בדמות לייקים ותשומת לב ווירטואלית.
‘אני צלם – משמע אני קיים’
אם בעבר היה צריך להתרחש אירוע יוצא דופן כדי שמישהו יוציא מצלמה ויתעד אותו, היום צריך שיקרה דבר משעמם ובנאלי להחריד כדי שמישהו לא ישלוף מצלמה כדי להנציח אותו.
אם בעבר היינו יוצאים לטיול ובנקודות איסטרטגיות של פיסגת הר גבוה או למרגלות מפל קסום היינו מוציאים מהתיק מצלמה ומחפשים טיילן מזדמן כדי לצלם אותנו, כיום הטלפון לא מש מן היד לכל אורך הדרך תוך צילום מאות תמונות סלפי ואחרות על כל צעד ושעל.
אם פעם די היה לעטות על פניך חיוך נעים כדי לתת את האות למצלמה לעשות את פעולתה, היום אין די בזה וכדי לגרד את בלוטות תשומת הלב קהות החושים של הצופים, יש צורך להנפיק פרצופים מגוחכים, פוזות מגרות ומעורטלות או סטטוסים ארסיים.
אם בעבר למעשים טובים היתה משמעות מצד עצמם, ובמובן מסוים דווקא העשייה בצינעה ייקרה את ערכם, כיום הכול תלוי במידת השיווק והפרסום לה יזכו.
לא פיסבקת? לא היית.
לא צילמת? לא עשית.
או במילים אחרות: אני צלם – משמע אני קיים.
להחזיר את המרחב האינטימי
ערך הצניעות והצורך לכסות אזורים מסוימים בגוף, מוזכרים בדרך כלל בהקשר דתי והלכתי. אך המובן הבסיסי של צניעות מתחיל עוד הרבה קודם. הוא ביטוי ראשוני לעובדת היותנו בני אדם ולא בעלי חיים. כשחתול מגיע לפגישה הוא לא טורח להתלבש לפני. הוא מביא איתו את הגוף שלו ואותו הוא מציג לראווה. אין לו משהו אחר למכור. לאדם, לעומת זאת, יש הרבה יותר מזה. הגוף שלו הוא רק מעטפת חיצונית לעולם פנימי עשיר. לנפש ונשמה, לאישיות עם איכויות וכשרונות שמחכים לבוא לידי ביטוי. הכיסוי וההצנעה של מרחבים מסוימים נובעת מהיותם אישיים ויקרי ערך, והוצאתם החוצה מחללת ומוזילה אותם. תמונות חתונה מרגשות, רגעים משפחתיים אינטימיים, חוויות זוגיות וחברתיות, נועדו להישמר לאנשים היקרים לנו ביותר. הייחודיות הזו היא סוג של ‘סוד’ שקושר בינינו. ברגע שמתעקשים להנציח כל דבר ברזולוציה גבוהה ולהפוך אותו לנחלת אלפי העוקבים ומיליוני גולשים, הסוד מתפוגג ונעלם תוך רגע. הוא הופך להמוני וסתמי ומאבד את עוצמתו וייחודיותו.
אחת מלט’ המלאכות שנאסרו בשבת הוא “הוצאה מרשות לרשות”. ישנו המרחב הפרטי, הבית, מבצרה של המשפחה הקרובה, והוא מכונה “רשות היחיד”. ולעומתו, יש את הרחוב, השוק, המקום בו פוסעים ההמונים – והוא מכונה “רשות הרבים”. ההלכה מדריכה אותנו להימנע מלהעביר חפצים בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים. לכל דבר יש את המקום הייחודי שלו ואין לערבב ביניהם. אולי אף ניתן לראות באותה מזוזה, זו שצמודה בקביעות למשקוף הדלת ורבים מקפידים לנשק אותה בעת כניסה ויציאה מן הבית, סוג של שומר סף שנועד לתת לנו תזכורת תמידית – ‘עצור! לפני שתפרוץ את הגבול בין הבית לבין החוץ, לפני שתוציא דברים יקרים החוצה או שתכניס פנימה מן הרחוב – חשוב שנית! האם כך ראוי באמת לעשות?!”.
האתגר שעומד בפנינו בעידן המודרני הוא להעמיד מחדש את הסכר שנפרץ בין הרשויות.
לשמור מכל משמר על המרחב האינטימי והמשפחתי, ולזכור שהוא אחד הנכסים היקרים ביותר שיש לנו.
לזכור שיש דברים שמקומם בחוץ, בינות להמונים, ואין להכניסם למקדשנו הפרטי.
להבין שדווקא מה שוויתרנו מלצלם אותו והתעקשנו לחיות אותו, שייך אל הנצח הרבה יותר, ואז אולי נזכה לראות את יופיו של העולם ישר בעיניים ולא דרך עדשה של מצלמה.
